יש בי מאין שתי אישיות.
האחת יודעת שכל קיומה הוא לציית, להקשיב ולבצע.
האחרת יודעת שמגיע לה יותר.
יש כאן הרבה אנשים, בעיקר הגברים ה"שולטים" שיוצא לי לדבר איתם דרך הפלטפורמה הזו שלא מבינים ששני הצדדים הללו הכרחיים לקיומו אחד של השני.
איך אוכל להיות סמרטוט לרגליך אם אני באמת מרגישה סמרטוט?
איך אוכל לנבוח על ארבע כשקולר מחובר לצווארי אם אני כלבה עזובה?
איך תוכל להרגיש שאתה שולט אם השליטה ניתנה לך בחסד הרגשתי ולא בזכות שליטתך?
איך אצפה מעצמי לשרת אותך בצורה הטובה ביותר אם איני חושבת שאני רואיה לכך?
אני רואה את המקום שלי כשפחה נשלטת כמעצים.
אני חושבת באמת שכאשר ישלוט בי מישהו הראוי לכך אני ארגיש עליונה מעל כולם, מלבדו.
תמיד אדע שמקומי הוא לרגליו, ושהמקום הזה שמור רק לטובות ביותר.
למה שארצה לשרת מישהו שלא יודע שמגיע לו הטוב ביותר?
הנסיון שלי קטן. ובכל זאת יש בי מאין ידע קדמוני, כאילו המוח שלי מעוצב להבנה שמקומי הוא נשלט, ומשהו בי יודע שמי שעומד מולי לא יודע איך לשלוט.
ואולי הכל זה בכלל הבל הבלים ואני סתם חושבת יותר מדי.
העניין הוא שצריך להקדיש מחשבה רבה לפני שמעניקים למישהו אחר את הזכות להחליט החלטות עבורך.
קאלי.
