ואז סיפרת לי שאתם מחפשים בית במושב, אחד שעלה על הפרק, היה המושב שהייתי מבלה בו את קיצי ילדותי אצל סבתא אנריקטה..
אמרת שתיסעי לראות ואם בא לי להצטרף.. ברור שעניתי מיד שכן.
לא הייתי שם מאז שהם עברו לבית אבות ומכרו את המשק.. משק, איזו צביטה בלב.. כמה זיכרונות מהמקום הזה. ילדה עירונית שכמוני , מגיעה למושב של פעם, למכולת קוראים "צרכניה" וסבתא קונה לי ארנק שזור חרוזים וספרון "חתול במגפיים". היה להם מטע ענק של משמשים ולול תרנגולות ואפרוחים ומחסן שהיה בו כל מה שילד/ה יכולים לחלום עליו. וליד המחסן האורווה של פירד'לה .. אני עדיין מריחה את הריח של הלולים מעורבב עם הריח של האורווה. הכיור הענק ששם סבתא הייתה משפשפת את הכביסה ומתחת לכיור צמחה לה נענע מדהימה. לתה של אחה"צ אחרי שנת הצהרים..
אני , אף פעם לא הייתי נרדמת, שנת צהרים זו לא אני. אז הייתי יוצאת החוצה לשחק, כן , בחולות הלוהטים עם מעט דשא יבש. היה עץ אורן חזק גדול שנתן המון צל (אורן וברוש עצים שאהובים עלי מאז) מתחת לעץ האורן היה שולחן ישן מעץ של בית ספר וכיסא מתכת פשוט. אצטרובלים .. והכל היה רק שלי למשך חופשת הקיץ.
כשהגענו למושב ביקשתי ממך לעצור ליד הבית של סבתא , ירדתי מהרכב והתחלתי ללכת לתוך איפה שהיו החולות הלוהטים .. לא היו שם כבר חולות . היה שם דשא ירוק מבריק עם המון ממטרות. אני ממשיכה ללכת כמו מהופנטת, דמעות זולגות, נשנקת ומחפשת את עץ האורן שלי, גבר מהבית החדש שנבנה על הבית הישן של סבתא, יוצא לכיווני (רק אז שמתי לב שזה בית אחר לגמרי)
אני לא מוצאת את העץ שלי .. ואז אני מבחינה שהוא מדבר אלי .. ".. סליחה , לאן את הולכת.. ? " פתאום קלטתי שנכנסתי לאדמה של מישהו, לבית פרטי של מישהו מבלי לבקש רשות..
"סליחה, זה היה הבית של סבתא שלי, נסחפתי לא שמתי לב.."
"מה היה שמה?" אמרתי לו את שמה. הוא ענה שהם קנו את הבית וכמובן ששיפצו מחדש הכל..
שאלתי ".. היכן עץ האורן הענק שלי .."?
הוא חייך חיוך מבין ואמר ".. מצטער להגיד לך .. העץ הנפלא הזה חלה ונאלצנו לגדוע אותו.. " הוא מצביע לעבר גזע קטנטן ואומר לי " זה מה שנשאר ממנו ".
תודה, עניתי והלכתי מהר משם בוכייה. לקח לי זמן להירגע, אולי גם כי אני עדיין מאוד מודאגת..
Suenio que tocas a mi el dolor , como se lloran las gitaras aqui…
..Esto es para ti, el unico me entiende.. me faltas mucho..