כבר הרבה זמן שלא כתבתי עלייך.
וזה לא שהפסקתי להתגעגע, וזה לא שהשלמתי עם העובדה שהחדר שלך נשאר ריק, עצוב , מרוקן וחסרה בו הרוח שלך.
ולא שהפסקתי לסגור את הדלת כדי להפסיק להגניב מבטים ולחפש אותך מחייך אלי שאתה שכוב על המיטה, נבלע בין הספרים או סתם יושב ליד שולחן העבודה ולומד למבחן קרוב או סתם מכין שיעורי בית .. אני נלחמת על הזיכרונות האלה מגלגלת אותם במוחי מדי יום.
לפעמים זה תופס אותי ואז אני מחכה לך בספה, במטבח בין הסירים, במרפסת .. ובין שיחות הטלפון שלך או לעיתים בביקורים הקצרים שלך.
ואז שאתה בא אני נושמת אותך לחיכי, מסניפה את הריחות שלך, מכניסה אותן עמוק לתוך הקרביים שלי שיעטפו אותי בבקרים ובלילות שאתה לא פה. אבל, אחרי כמה שעות הריח נעלם, כמו הריח של התינוקות הקסום שבגיל מסוים מתנדף ואיננו .. לפעמים אני מוציאה את החולצה שלך מסל הכביסה זו שהשארת פה לפני מספר ימים, לא מכבסת אותה, נושמת את הריח שלך עד הרגע הבא שתבוא שוב והריח שלך יהיה חזק וברור.
ולמרות שכל פעם זה מתגלגל לי על הלשון, הפסקתי לומר לך לבוא, הפסקתי להתחנן ואני שמחה על כל רגע שאתה בוחר להתפנות מעיסוקיך ולהקדיש לי כמה שעות, רגעים.. רגעים קסומים של אימא.
בשבוע שהיית כאן, התמלאתי באושר גדול והפנים שלי חיייכו, הרגשתי קורנת. הנוכחות שלך מנביטה בי זרעים של תקווה לפעמים אופטימיות זהירה ואין סוף שמחה. וכל כך קיוויתי שהשבוע הקצר הזה לא ייגמר לעולם, שאתה תבחר להישאר , תבחר לחזור, תבחר בי.
קיוותי שהשבוע הזה יהפוך לשיגרה, שתבוא יותר, שתישאר שהגעגוע האין סופי אליך יהיה נחלת העבר שההשלמה לא יהיה בה צורך יותר כי אתה פה איתי איתנו, במקומך הטבעי.
אבל לא, זה לא הופך לשיגרה. השיגרה היא שאתה לא כאן ואני חוטפת רגעים ספורים איתך, ממקסמת עד כמה שאפשר את המפגשים איתך ובכל הזדמנות אוספת אותך אל חיקי ולא מרפה עד שאתה קם והולך ואני כולי ציפיה לרגע, לביקור הבא..
אתמול סידרתי את המגירה ליד המיטה, מצאתי שם מכתב שלך מכתב סליחה..
אם אפשר היה לחזור אחורה למחוק במטלית ריצפה ריחנית את השנתיים האלה, את הרגע המחורבן שהלכת אם רק היה אפשר להחזיר את הדברים לקדמותם .. לו רק.
ושוב הכל צף בי ואין השלמה, ואין סליחה לנפש, רק געגוע.
אוהבת מלא אימא
.
