יש לי כמה קטעים מוזרים, בינהם העובדה שאני לא מסוגלת להשאיר כלים בכיור. לא כפית, לא פותחן, לא כוס שרק שמו איתה מים בעציץ.
יום אחד כשעוד גרנו באותה דירה הוא נכנס הביתה, אני בדיוק שטפתי כלים ונותרה לי כוס אחרונה בכיור. היא כבר הייתה ביד שלי מלאה בסבון כשהוא אמר לי "תעזבי את הכוס ובואי לכאן".
"רגע, אני כבר מסיימת".
"תעזבי את הכוס ובואי לכאן, עכשיו".
עמדתי והסתכלתי עליו לרגע, שכאילו לקח אלפי רגעים, ושמטתי את הכוס מבין האצבעות.
הכוס התנפצה לעשרות חלקיקי זכוכית שקופים שהתפזרו על הרצפה כפסיפס, ממלאים את רוב המסדרון הצר שהפריד בין המטבח לסלון.
לא הפסקתי להביט בו כשעשיתי את הצעד הראשון על גבי הזכוכיות, והמשכתי להסתכל עליו בלי למצמץ עד שעמדתי ממש מולו, משאירה אחרי שביל של דם, זכוכיות ובועות סבון.
הוא הסתכל עליי במבט המהורהר והשותק הזה שלו, שתמיד נראה לי כמו כעס שליו להפליא, כמעט נטול רגש, מה שלא מרגיש הגיוני כל כך כשמדובר בכעס, אבל מה בכלל הגיוני בכל הדברים האלה.
ואז הוא סטר לי, חזק, וכשניסיתי להמשיך לעמוד על הרגליים ולהתנגד לתנופה הרגשתי לראשונה את הכאב החותך בכפות הרגליים שלי.
אני מעולם לא ידעתי למצוא פרצוף מרוחק ושליו ברגעים כאלה, ואפילו שבלב שלי הרגשתי מאוד חזקה, הדמעות התחילו לאיים להתפרץ.
בשתיקה הוא הרים אותי ולקח אותי לחדר האמבטיה, הושיב אותי על השיש ליד הכיור והוציא מהמגירה ערכת עזרה ראשונה ופינצטה.
את הזכוכיות הוא הוציא אחת אחת, מנגב את הדם ומחטא באלכוהול לסירוגין. בכל אותו הזמן הוא לא אמר מילה, מדי פעם הסתכל עליי לרגע, ולא יכולתי לומר אם הוא ממש כועס עליי או ממש רוצה לזיין אותי. כנראה שכמו תמיד, זה היה שילוב של שניהם יחד.
כשהוא סיים להוציא את כל הזכוכיות, הוא הסתכל עליי שוב, ואני כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות. בלי לומר מילה, הוא הניח את היד שלו, זאת שהתלכלכה בדם, על הירך שלי, מלטף כלפי מעלה. הוא התרומם אליי, וביד השנייה תפס את השיער שלי והטה את הראש שלי אחורה. עכשיו היד עם הדם ניגבה לי את הפנים בגסות, מורחת דמעות הצידה, ואז שולחת אצבעות ארוכות בריח של ברזל וחומר חיטוי עמוק לתוך הפה שלי.
ברגעים כאלה אני מרגישה לפעמים שאני מתנתקת מהגוף של עצמי וצופה עליי מהצד, בתחושה מעורבת של חוסר היגיון, גועל, אהבה וחרמנות לא ברורה. הכל עובר בסלואו מושן, כאילו המוח שלי רושם את הרגעים האלה לפרטי פרטים, כדי לספר לי אותם אחר כך גם בעוד שנים רבות, בלי שאוכל למחוק אותם, או את הגבר הזה, מתוכי.
כשהאצבעות שלו עדיין בגרון שלי ורוק מתחיל לטפטף מהקצוות של הפה, הוא נצמד אליי, והיד הרטובה עברה אל בין הרגליים שלי, מוציאה ממני את הקול הראשון שהעזתי להוציא בחדר האמבטיה הזה באותו הערב. השיש הקר כבר להט והרטיבות הפכה אותו לחלקלק, אז הוא נאלץ לתפוס אותי חזק באגן כשהוא הכניס את הזין שלו לתוכי, עדיין בלי לומר מילה.
כשהוא זיין אותי ככה, והרגליים שלי הקיפו אותו, דמיינתי את שבילי הדם שמתנקזים על הגב שלו, כמו ברית של אחדות נאלמת, חסרת היגיון, שאי אפשר למחוק אותה, גם בעוד שנים רבות.
הזכוכיות במטבח תמיד יהיו הניצחון הכי הגדול שלי, ההפסד הכי כואב שלי, או כמו תמיד- שילוב של שניהם יחד.
