מסתובב כמו ארי בסוגר, או בעצם כמו דב בכלוב.
שלשלאות לרגליי, נע אנה ואנה, בכלוב הקטן. המתסכל.
חסר מנוח, חסר אונים,אני מנסה לשבור או לפחות לעקם את הסורג, למרות שאני יודע שזה חסר סיכוי.
לא היום, לא עכשיו.
עד שלא תפתח הדלת ,עד שלא ינתן הזמן, לא אוכל לצאת.
אני ממתין לידה, יודע שלא אחמיץ את ההזדמנות לצאת כשהיא תפתח.
כאשר אני מתעייף, אני יושב בפינה, עוצם עיניים, נזכר.
ברגעים מתוקים של חופש, בהם לא היה כלוב, ולא שלשלאות.
ברגעים בהם יכולתי להיות דב אמיתי וחופשי, להיות אני עצמי.
ולרגע אני ממש חש שאני שם, ואני ממש מריח ומרגיש.
כאילו מדובר במציאות שמתרחשת כאן ועכשיו, ולא בזכרון מתוק.
אני מחייך, נרדם , וקם עם טעם מתוק בפה .
מסביב הכלוב, לרגליי שלשלאות.
אבל אני מחייך.
כיאני יודע שגם אם יתעכב לו הרגע, עוד אדע רגעים של חופש.
" Espérance", אני לעצמי בצרפתית.
כי אני קצת צרפתי.
וגם כי זו מילה נורא יפה.
Espérance.
תקווה, כל עוד היא קיימת, אתה בן חורין.
דוב מוזר שכמותי .
כי הכלוב שלי הוא כל העולם, וכל הזמן בו אני לא מול גבירתי.
והחופש שלי הוא כשאני למרגלותיה.
בלי אזיקי היום יום, בלי שלשלאות הנראות לעין, בלי סורגי לוחות הזמנים, והמשימות היומיומיות.
אני עוצם עיניי, משחזר רגעים, רוצה לשוב ולחוש אותם, ויודע שגם אם כרגע העומס של כלוב החיים מונע זאת ממני, עוד אשוב לחוש את חירותי האמיתית.
המתוקה.
עוד אכרע לפניה, בהערצה.
עוד אסגוד לרגליה, בתשוקה.
Espérance שלי.
כל זמן שיש תקווה אני בן חורין.
