Captain’s Log, Earth date 11.6.2019
מרגישה שנכנסתי לפני אי אלו חודשים לתוך גן יפיפה מוקף גדר נמוכה, ועלי שלכת על הארץ. עצים בגוונים שונים מסביב, ועליהם צומחים במגוון צבעים עלים וניצני פרחים. רוח עדינה ושעת בין ערביים משרים יחד אווירת נוסטלגיה, אושר וסיפוק. ואז הכל השתנה. תחילה עננים כהים התקרבו מכיוון האופק, מכסים אט אט את בהירות השמיים, משבוע לשבוע, מיום ליום. ועדיין לא ראיתי את מה שיבוא אחריהם. לא ראיתי את הסופה שמתקרבת למרות שידעתי שהיא תגיע. הרגשתי את זה בתוכי. ראיתי כי בפתח תקופה לא קלה. ועדיין זה תפס אותי לא מוכנה. או לפחות לא מספיק.
מאז שהתחיל לפני חודש וחצי הניסוי של גורמי הבריאות על נפשי וגופי, הרעלים השתלטו על כל חלקה בגופי והתפשטו לתופעות לוואי על כמעט כל מערכות הגוף. כמו מגפה בחיתוליה בפרברי אֶרץ, רגע לפני התפרצות מוחלטת, תחילה בשקט בשקט, סימפטום אחד, אח"כ אחר.. עד שהבנו מה קורה כבר היה כמעט מאוחר מדיי. לא ניתן היה לעצור את כדור השלג שהתחיל להתגלגל, או להקטין מגודלו. התופעות הגיעו בעוצמה וזו עם זו. הדבר היחידי שניתן היה לעשות הוא טיפולי בדיעבד. לכבות שריפות. להתכונן לגרוע מכל ולהיות בהיכון לשלוח צוות פנימה. אחרי הפוגרום. אחרי המגפה. אחרי הנזקים. אחרי.
אולי המינון הוכפל שלא לצורך, אולי היה צריך לתת יותר זמן הסתגלות למינון הנמוך יותר, מצד שני זה לא קידם את מצבי, בכל מינון שהוא, והסבל הוארך בסופו של דבר. המינון החדש הרגיש כמו שמתארים אנשים את טיפולי הכימותרפיה (להבדיל). אתה מרגיש מורעל. חולה. כל יום שעות של הקאות. אוכלת מעט וגם זה כי אין ברירה ובזכות הגראס, אחרת מרעיבה עצמי כי כמה אפשר לסבול מבחילות והקאות? החשק לסיגריות רגילות כמעט ולא קיים. הבחילה שועטת. הדבר היחידי שהגוף מקבל טוב יחסית אלה העשבים שמצליחים (במינון נמוך במהלך שעות היום) לאפס אותי לפרקי זמן על מנת שאוכל לתפקד במקטעים ולתת תפוקה בעבודה.
Captain’s Log, Earth date 13.6.2019
השבועיים האלה של המינון הגבוה וכעת הניסיון להיגמל מזה פגעו לי קשות בעבודה. אני מרגישה בבהירות שהתיפקוד שלי נפגע משמעותית. לצערי זה כבר שבועות אינו בר הסתרה, אנשים סביבי רואים, מרגישים ודואגים. החיוורון, החולשה, ההקאות והבחילות, כאבי הראש, חוסר השקט, תזזיתיות, טירוף הורמונלי. התיפקוד ביום יום- בבית או בעבודה- דרש ועדיין דורש תעצומות נפש שלרוב אני מצליחה לאסוף מתוכי, אך השבוע באחד הימים נשברתי. היה בכי, היה פיזור, היה תיסכול וחוסר אונים. בעיקר מצד החברות שלא ידעו כיצד לעזור. ועד עכשיו לא יודעת איך נשארתי שם עד סוף היום ולא ברחתי הרחק לתוך עצמי. אולי כי אין באמת לאן לברוח.
התחושה הייתה קצת מפחידה כבר כשזה התחיל, ובטח כשלא נראה הסיום באופק. מיום ליום, עוד התכנסות ועוד קצת, הסתגרות חזרה. לא ברורה הדרך החוצה. גם האישור שקבלתי לפני שבוע מהפסיכיאטר להפסיק עם הרעל, לא נתן פיתרון מיידי (כפי שכדורים אלה מתנהלים), אלא כזה שימשך על פני שבועות עד שהגוף יתנקה ואט אט ישוב לתפקודו טרום הרעל.
אני סופרת את הימים.
Captain’s Log, Earth date 16.6.2019
סוף השבוע הכיל יותר תהפוכות רגשיות ממה שצפיתי. צפיתי משהו קשה. צפיתי פשוט גוונים מעט שונים ממה שהיו בפועל. מחד, נפסקו הבחילות וההקאות היומיומיות.
מאידך, שבה ותפסה מקומה הרגישות המוקצנת, היעלבויות, דמעות, רגישות יתר, לא בהכרח מלווה בסיבה, אבל שם, כל הזמן.
כל הזמן תוהו ובוהו רגשי, נטול סיבה, נטול הגיון, נטול אלמנטים לוגיים. כמו בימים ההם.
להבדיל ממה שאנשים נוטים לחשוב כששומעים את המילה דיכאון, מבחינתי בהווה הדיכאון לא מתאפיין בתחושת עצב. (למרות שיש רגעי התרגשות ובכי כאילו ההורמונים שלי נכנסו לטורנדו 5F). אני תוהה אם אי פעם הדיכאון שלי באמת הושרש בעצב ובכי. נראה לי שמאז ומעולם זה היה יותר אפאטיות, התבודדות, תחושת חוסר אונים, ייאוש. בפועל, זה מסתכם בהרמת הידיים. בתחושה של חוסר אכפתיות, כקליפת השום, איטום רגשי. מוכנות שהעולם יעלה בלהבות, העיקר לברוח בזמן לחדר להתחבא מהעולם. האם זה באמת מהעולם? האם זה מעצמי? ממי וממה אני בורחת? כנראה שמהכל כי אין גורם ספציפי, כל מה שיהיה טריגר כזה או אחר לרגשות ועוצמות שיכולת ההכלה כרגע לגביהם אינה קיימת, כל אחד כזה מאיים להשבית את המערכת, לגרום לקריסה עקב עומס, כשל רב מערכתי. כזה.
החלק היחידי שברגע זה נותן לי תקווה ענקית זו התובנה שלפחות נכון לימים אלה, אני לא חשה שום נטייה אובדנית.
ברור שאני מפחדת שזה יופיע. לא מתגעגעת לתחושות ההן. הספיק לי פינוי אחד לפני שנה וחצי למיון. לא חשה צורך לשחזר.
המשך יבוא..