שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

חתול מעורר

הגיע הזמן להתעורר. שוב. מיאו
לפני 4 שנים. 1 ביולי 2019 בשעה 1:08


מתעוררת בבוקר אחרי שינה ארוכה (7 שעות!!!) ללא הפרעה (נו טוב לא נחשיב את הנודניק הקטן שהיה לא הכי רגוע הלילה, כנראה שגם לו המיטה הייתה ריקה מדי), מכינה קפה, לעצמי, בשקט שלי, כהרגלי.
אך רגע אחרי הדלקת הסיגריה קולטת את הריק....
עבודה שהייתה לאחרונה הסתיימה בלילה הקודם בצורה לא נאותה, אין למי לשלוח או לקבל בנייד בוקר טוב, אין למי להכין קפה ולהעיר בירידה טובה...
פתאום שוב תלושה.
שוב חסרת כיוון, חסרת מטרה, חסרת סיבה להתעורר בבוקר,
ובצורה כואבת - חסרת אהבה...
הבית מבולגן מסופש שהמלאכים שלי היו פה איתי.
עשו מאמץ והגיעו עם אוטובוסים (פעם ראשונה מאז שעזבו לפני כמעט שנה! עד עכשיו תמיד הייתי הופכת עולמות איך להביא אותם בשישי אחרי שכבר אין אוטובוסים ולהחזיר בשבת לא מאוחר וזאת על מנת שלא יפסידו פעילויות שהם אוהבים, כי עם האוטובוסים לשומרון זה בלתי אפשרי) ונשארו ברצון למרות השעה המאוחרת לחזור במוצאש (אוטובוס יחיד במוצאש לצאת מהחור שאני גרה בו זה רק בסביבות 22:00) וכל זה כי אמא ביקשה. כי אמא עוברת משבר וצריכה את כל החום והאהבה.
והם היו מדהימים בסופש הזה. כמות החיבוקים והחיזוקים והמילים המנחמות כל פעם שראו אותי בדמעות.
לא חושבת שאי פעם הייתי כה זקוקה ומאושרת מהם.
הם גדלים כל כך מהר... כבר לא ילדים, כבר גברברים צעירים.
"אמא, אנחנו בחיים לא נעזוב אותך. תמיד יהיה לך אותנו לא משנה מה שלא יהיה ומה שלא יקרה, אנחנו לא הולכים, לא נעלמים!..."
כמה בורכתי בהם.

ואין חשק אפילו לסדר...
וזה נדיר לאחרונה שמרשה לעצמי ככה לזלזל.
כל כך נהנית שהבית נקי ומסודר ובכך מצליחה לטשטש את הזכר לאותו עבר של פורענות חסרת שליטה.

להשאב לדכאון? לשבת ולהתאבל?...
מהרהרת....
מותר לך. הכל עדיין טרי.
לא! קומי! צאי, תחיי, תבלי!
כל עוד את חופשיה.
הרי עד היום לא נשארת יותר מדי זמן לבד בין קשר שהסתיים לקשר שהתחיל.

נתחיל בתור לרופא השיניים בכפר סבא ואז נזרום. נמשיך.

שולפת את התיק שליווה אותי תקופה. התיק שהיה תמיד מוכן לכל הרפתקאה ומסע.
הוא ריק.
בזריזות מארגנת כל מה שצריך מחדש (מברשת שיניים, דאודורנט, סבון, קרם הגנה לפנים, תחתונים, גרביים ועוד טישירט נקייה).
מתלבשת הכי נוח שאפשר ואפילו בוחרת בנעלי ספורט.
כובע, משקפי שמש, במבה מקרה חירום, ומכינה מספיק סיגריות לפחות ליום אחד של מסע.

מתבוננת במראה רגע לפני היציאה.
מחייכת בעצבות אבל עם ניצוץ של תקווה.

את רופא השיניים בכפר סבא מסיימת.
מחליטה לבקר חברה מאושפזת בבת ים שעברה משבר קשה לאחרונה.
מוצאת את האוטובוסים המתאימים ובקלות אך באריכות מגיעה. אופס... אלו לא שעות הביקור, בכניסה מודיעים... אבל היי, היא לא אמרה לי! הגעתי במיוחד מהשומרון!..., הינה עם תיק על הגב, באוטובוסים וטרמפים, לא ידעתי לפני שיצאתי לדרך הארוכה (40דק באוטו אבל למה לשבור להם מיתוס ש"השומרון" זה בגדר מסע... ).

ואיזה כיף לראות אותה. רגועה ואפילו מאושרת ןאעיז לאמר - בריאה!
שעה ארוכה מעלות זכרונות מאיך פעם המצב היה הפוך לפני שנים רבות....
למרות החיוכים שאני מפזרת והדיבור הקליל, היא שומעת את הקול הסדוק שמדי פעם נעצר, נחנק, ומחפש מילים.
וכמובן החיזוק המדהים של אהבה שמקבלת ממנה.
כמה אני והיא עברנו יחד עם השנים....
ועוד נעבור.
זה מסוג החברים שאתה יודע שלא משנה מה, תמיד יהיו חלק מהחיים שלך.
שאיתם בסופו של דבר תזדקן, יותר מכל אדם אחר.
שעוד נזכה להגיע אחת לשניה לחתונות והבריתות של הנכדים...

הגיע הזמן להפרד.
לאן ממשיכה...
נזכרת בזמן המקביל לפני שנה,
שבכל רגע פנוי הייתי חותכת לים בתל אביב.
יושבת בפינה הקבועה שלי על הדשא על הטיילת בין יפו לתל אביב, עם בירה קרה ומהרהרת בחיים ובאנשים ומדי פעם הייתי מוסיפה עוד פוסט פה בבלוג שלי על מחשבות והרהורים.

מוזיקה באוזניים, הליכה נעימה ביותר, נותנת פורקן לאנרגיות המטורפות שאותי ממלאות. ולא בהכרח חיוביות... חוסר שקט שכזה, מאז שהוא נכנס לחיי, לא היה בי.
ולמרות החום הישראלי, עושה לי טוב ללכת, וזאת כמובן בזכות נעלי הספורט והכובע לראשי.

מגיעה לאותה פינה קבועה שהייתי יושבת בה, מצויידת בדיאט קולה קרה.
מתיישבת על הדשא ונהנית מהבריזה המדהימה.
קצת מהרהרת על החיים ורגע לפני ששוקעת בדכדוך, הנייד מצלצל - חברה יקרה אחרת שעוד לא עודכנה במצב.
מספרת בקצרה.
"בואי עכשיו! אל תהי לבד!" היא מצווה...
ואני כידוע נשלטת טובה.... :)
וכך מתגלגלת לי לתחנת רכבת והפעם ל... נתניה!
ולרגע אחד לא נותנת לעצמי לשקוע. שומעת מוזיקה קלילה, מצוטטת עם נשלט מהאתר שכבר מספר פעמים ניסה בנועם להכיר וכיבד את זה שנענע בסירוב עד עכשיו, ובמקביל עם אופנוען חתיך ומצחיק בטירוף מאתר הכרויות ונילי.
החברה מגיעה לאסוף מהרכבת ויחד קופצות לעשות קצת שופינג להעלאת המצב רוח, כי זה מה שבנות עושות.
אוחחחח איזה כיף של שמלה אדומה! כמה זמן רציתי אחת "פשוטה" שכזאת. שאפילו לקניות בסופר אוכל ללבוש אותה :)
מגיעות אליה והחבר כבר מחכה לה, ועוד חברה מצטרפת, ואפילו השכן. מדברים, צוחקים, וכמובן מעשנים,. אך אני מוותרת על הבאנג, כי פשוט לא רוצה להפסיק להרגיש. מצפה לכך שאוטוטו יגיע הקריז.
היקרה טורחת על הסירים ומכינה ארוחת מלכים.
אוכלים, נהנים, שבעים.
ואני מתכנסת בעצמי, מרגישה את הקריז מתחיל...
הרעידות, החוסר שקט, החוסר יכולת לשבת במקום.
עברתי גמילות בחיי, ובצורה מפתיעה זוהי קשה לא פחות. מתפלאת שאפילו הגוף מגיב.
לא, זה לא הגראס. הפסקתי כבר לפני מספיק זמן לעשן. זהו סם הרבה יותר קשה. כזה שלא נכנס לגוף שלי לפחות עשרים שנים.
רוצה הביתה... לחתולים... לספה בסלון... לקפה שלי... לשקט שלי....
חוששת להשאר שלא אתפרק לרסיסים ואולי אגרר לדברים שבדיעבד לא יהיו חיוביים. אך כבר מאוחר מדי להתגלגל הביתה באוטובוסים...

האורחים הלכו.
החברה רואה ומרגישה.
באה ומחבקת ונותנת פקודה לבן זוגה: קדימה תתארגן, ניקח אותה הביתה!
היא באמת מלכה.

וואוו לא הייתי מעיזה אפילו לבקש ממנה. הם שניהם גמורים מחגיגות ליל אמש שהשאירו להם חיוך על הפנים (אך מחסור רציני בשעות שינה).

וככה שוב יוצאים לדרך, אל סופו של המסע.
מגיעים אליי. היא מחליטה להתלבש על הסלון ולקנח בשטיפה! לעיתים זה נחמד שיש חברה עם אובססיה חולנית לניקיון.

והינה כבר אחת וחצי בלילה. מתעקשת שישארו לישון. אתם עייפים!!!
אך הם בשלהם - הביתה מתקפלים.

בעצם עדיף.

אני צריכה סוף סוף את השקט שלי...
את הכתיבה.
את החתולים - את משפחה פרק ב שלי,
שבדרכם שלהם מעניקים לי המון חום ונחמה. שבמקום מאוד טוב וחיוני לי גורמים לי לרצות לחזור הביתה.
בזכותם הבית הענק פחות ריק לי.

ומסיימת את היום הארוך הזה, שמוצאת לו כותרת פשוטה:
מסע הדחקה.

ומחר אתעורר למסע חדש.
שכל כך מצפה לו כבר זמן מה.
מתה מפחד מה אגלה ומה אלמד.
לא יודעת כמה ארוך יהיה וכמה קשה וכואב,
אבל שוב מאוד וחיוני.
שהכרחי לצאת אליו לבד.
כי הגיע הזמן.
מסע אל עצמי.

אינטליגנטי​(אחר) - ריגשת
לפני 4 שנים
סבלני44 - חיבוק.מגיעה לך אהבה
לפני 4 שנים
דנייאלה{Z} - לכולנו מגיע, לא?....
לפני 4 שנים
מפית​(אחר) - מבין כל כך. החיים מפחידים.
צריך להרים את הראש ולקחת כל יום עוד צעד
לפני 4 שנים
דנייאלה{Z} - החיים בכלל לא מפחידים. זה מה שאנחנו משכנעים את עצמינו בשביל לא להתמודד עם אתגרים ומכשולים.
לפני 4 שנים
מפית​(אחר) - יש משהו בזה, אני נמצא בשלב של לצאת מאיזור הנוחות ביג טיים. לכן
לפני 4 שנים
סיסי עם סינר​(נשלט){נשלט} - וואו כותבת נהדר,. כל הכבוד לילדיך. ועוד יותר לך שגדלת אותם כך שיודעים להחזיר חום ואהבה.

יש תקופות בחיים.. בהחלט צריך להביט קדימה על העתיד בטוח יהיה טוב יותר.
לפני 4 שנים
אורנוס​(אחר) - נראה שעברת ימים לא קשים
אל תשכחי בסוף המסע תמיד השמש זורחת
ותמיד היה מישהו שיעניק לך יותר
אל תוותרי תמשיכי
זה יבוא
לפני 4 שנים
דנייאלה{Z} - ימים לא קשים זו הגדרה מעניינת....
לפני 4 שנים
אלפא-בטא​(נשלט) - נוגע, ויודע שהטוב עוד יגיע.
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י