סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תומא חוקרת הפטישים

לפני 4 שנים. 9 ביולי 2019 בשעה 18:29

קשירה ליוותה אותי לאורך רוב הנסיון שלי בעולם הפטיש.

יש משהו מאוד שליו ושקט בהגבלת תנועה, במיוחד על ידי חבלים. המוסיקה מתנגנת לה, אבל הראש שלי במקום אחר.
בפעמים הבודדות שקשרתי, גם אז היה לי שקט, אבל שקט של היפר-פוקוס. רק אני, החבלים, והגוף של הנשלט/ת מולי.

אני לא זוכרת את הקשירה הראשונה שלי, לא כקושרת ולא כנקשרת. אני לא יודעת מדוע.
הקשירות שאני כן זוכרת בבירור היו אבני דרך משמעותיות- 
איך הכרתי את שי, ואיך כאשר הוא קשר אותי הרגשתי כה בטוחה בזרועותיו וחבליו שידעתי שמדובר במשהו מיוחד. 6 שנים לאחר מכן, אני יודעת שצדקתי.
התלייה הראשונה שלי, כשגיליתי שאני יודעת לרחף בין צלילים ואורות בעזרת חבלים. 
הפציעה שלי... שאמנם לא נגרמה בגלל הקשירה אלא במקרה תוך כדי, וגרמה לי להבין שהמחלה שלי דורשת ממני להוריד הילוך.

למרות האהבה הגדולה שלי לחבלים, למשחקי ההודיני, להגבלה ולשחרור המבורך, אני מניחה את התחום הזה בצד עד שהגוף שלי יתחזק.
אני עדיין אתענג להסתכל על קשירות של אחרים, אבל אני אהיה משוחררת פיזית עד שאפסיק להיות מוגבלת פיזית.

תודה לחבלים שעטפתם אותי בחיבוקכם, ונתתם לי לחבק אחרים. אנחנו עוד נשוב זה לזו בקרוב.

תמונה: ISranger
קשירה: מאסטר שידאב
מודלית ועריכה: אני (כן, הייתי פעם פחות שופעת)

סיסי עם סינר​(נשלט){נשלט} - כותבת כל כך יפה..
תהיי חזקה .
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י