יש רגעים מסויימים שאתה תתבונן על ידיך ולא תאמין. אתה לא תאמין שהידיים האלה, שבנו הכל כה לאט, הרסו זאת כה מהר. אתה תהיה בהלם, תסרב להאמין שזהו - נגמר. לא משנה מה תעשה כעת, שום דבר לא ישנה זאת. מעתה זה לא בשליטתך.
אתה תתבונן בשברים מסביב ולא תאמין, לא תאמין עד כמה הכל שביר. עד כמה לבנה שנבנתה מעל לבנה כה לאט, התפרקה לה כה מהר.
איך לפני יום היית בגג העולם וכעת אתה עמוק באדמה. ואין, אין לך את מי להאשים חוץ מעצמך.
אתה רוצה לשנוא את עצמך ואתה אפילו עושה זאת, אבל זה חסר תועלת ואז אתה שונא את עצמך שאתה עושה משהו שהוא חסר תועלת לחלוטין.
אתה רוצה לצעוק, אבל במקום זה יורדת לה דמעה חרישית על הלחי שלך. הרבה זמן כבר שלא חשת את מגע הדמעות, את העיניים הנהיות כה לחות בשניות ספורות.
לרגע, רגע קט אחד, אתה עוד חושב שיש סיכוי, ואז אתה שומע את שהכי חששת לשמוע. אתה מבין, אך אתה מסרב לקלוט.
הדמעות, הן דווקא מקלות עליך קצת. אתה לפתע זוכר הכל. יש לך פלאשבקים של אושר; קולה ששמעת לראשונה, כה מרטיט ומתוק, מגע שפתיה בפעם הראשונה בו זכית לראותה, הריח הקל בשערה וטעמה ששיכר אותך. הכל עולה בעוד הדמעות יורדות.
זה ישאר ככה, כי זה נחתך כשהכל עוד חי. גם עוד 20 שנה זה יהיה שם, עמוק בתוכך חי ובועט, דווקא כי זה נגדע כשהכל כה חי, כה אמיתי. זה לא גווע לאט, זה נעקר מהשורש בבת אחת.
היא תקרא את זה. תקרא ולא תגיב. תקרא וליבה יקשיח בקרבה. לא כי היא רוצה - כי היא חייבת.
היא חייבת להגן על עצמה, לעטוף את עצמה בחומה קשיחה ועבה, כדי להגן על עצמה ממך ושכמותך.
אתה לא התכוונת - זה לא משנה. זה קרה.
25 דקות זה ארך. כמעט דקה עבור כל יום בו זכית לשמוע את קולה.
היא תעלם וזה ישאר בך. ישאר בך ולא יעלם. לעולם.
לפני 16 שנים. 6 במאי 2007 בשעה 0:01