לא ידעתי מה לכתוב. על היום שהיה, על הטוב, על הרע, על המיקרו, על המאקרו. מצידי לכתוב את זה בדם על התקרה, רק לכתוב.
אז לא שיר. אז לא יצירה. אז רק מילים. מפאת האנונימיות שבאתר זה אני נהנית מההטבה המטורפת של לכתוב בלי חוסר מטרה, עם מטרה. בלוג. סיעור מוחין שלי איתי. לא הכל חייב להיות מומשל ומנוסח ללא רבב ושהמילים יתפסו את הרגעים הכי חזק.
לא ידעתי אם לכתוב על איך הים היה יפה היום, וכמה הוא היה יפה עם השמש על כל הפצעים.
על איך הכל רגע והמוזיקה קרתה ואני הייתי
ואני עשיתי שזה יקרה.
על איך היו חיוכים ודמעות, על איך הבטתי במים וצרחתי את נשמתי לבורא ובסוף נשמעו גם כפיים.
על כמה יפה הוא כשהוא מחזיק ככה את הגיטרה
עם השיער רטוב ופרוע כשכולו מלא בחול
על איך כל קעקוע נראה לי במקום
על זה שאני יודעת שהירוק הבהיר שעוטף את האישון לפני התכלת בעיניים שלו זה סינדרום, ולא סתם פיסת אמנות גלומה בגוף אנושי.
סביר להניח שאפילו הוא לא יודע את זה.
איך טעימות לי בפה מילות השירים שלך
איך מחייך לי הלב שאתה אוהב את מה שהמוח שלי מייצר.
זה היה יום מצויר, ומתחת לצבעים הדף לבן עדיין.
ציירו עליי, ציירתי על, הכל היה פואטי והקול שלי היה צלול כמו מים אחרי הטיהור לפני הביקבוק.
הלב שלי מאוד מאוד פתוח
רציתי לכתוב על עוד הרבה דברים אבל לאט לאט אני מתבלבלת.
חזרתי הבייתה ושטפתי את היום הזה מעליי עם כמה שהביטוי הזה סח שואה
ונזכרתי באיזו פעם אחת
מקלחת אחת
להתקלח יחד זה כיף, אבל לא התקלחנו יחד בפעם ההיא. הוא קילח אותי.
אפילו טרח להסביר למה צריך לסבן כל דבר. ואני ילדה גדולה, אני יודעת.
אני זוכרת את להשען עליו כשיש זרם מים די עדין וקר לי, ורק הבשר מחמם. ואני תמיד נורא מפחדת להיות חולה. נזכרתי שחשבתי לעצמי שזה שווה להיות חולה.
ובסוף הייתי. וכעסתי. חבל שכעסתי כל כך:)
אז ניסיתי שהכל סביבי עכשיו יהיה טיפה יותר ורוד
והסתבנתי עם ריח שמשכר אותי ושמתי פיג'מה חמודה מאוד מאוד(!!!!)
ולא עוזר ולא עוזר ולא עוזר ולא עוזר לללללא עוזררררר:(
אני רוצה מוצץ וסטירה ושייגמר לי האוויר לנשום ולהיות טובה ולנשק את כל המקומות בו עד שהכל יהיה מנושק כראוי כי מגיע לו and to call it a day.
מה יהיה
עם
כל
המחשבות
האלו
