כל כך ריק עכשיו.
אלו המכות הקטנות שמסשעות ממש. לא שיקרתי כשאמרתי הלוואי והייתי אחרת. אני בתקופה שאני לא אוהבת את מי שאני. רק כשאני מתאמצת ממש אני הופכת לבן אדם שאני אוהבת, ואז לאט חוזרת להרגלים הישנים, המגעילים האלו. לרקבון האינסופי הזה, ואני שונאת אותו. אני מתעבת את עצמי מול המסך. אני מתעבת את חוסר הבטחון. בלי זרם קבוע של אהבה אני לא יכולה לאהוב את עצמי.
אני רוצה להיות אחרת. אבל למה לנסות אם זה יחזור על עצמו. אם אני אחזור לעצמי. אחזור על עצמי. אפשר למנות, לעשות רשימה של כל הדברים שאמורים להיות במקום ועכשיו הם כל כך הפוכים. ואת רשימת הדברים שאפשר לעשות כדי לתקן. אולי זה מה שצריך. אולי אני לא רוצה לתקן. לא-להרגיש. לא-להתרגש. לנבול. לרצות דברים. לרצות להיות אחת שעושה את הדברים שהיא רוצה, ובמקום נכנעת לצרכים המידיים, העלובים האלו. להנאות השטחיות. לרצות להיות מעל ולא להיות, אפילו לא בקצת.
אני לא הולכת לישון כי אני לא רוצה את מחר.
------
אני אף פעם לא מראה שיש מערבולת. אני עכשיו מבינה שהחברות הן בעצם "חברות", כי אין בינינו בכלל אינטימיות, וזו תובנה שמחלחלת לאט. אם אינטימיות זה היכולת לשחרר מחסומים, ולא לפחד להיות מי שאנחנו בלי עכבות, אז אין לי אינטימיות. האבדן הזה מוסיף רוחות למערבולת שקורית מתחת לפני השטח, ואני לא נותנת לה לעלות. אני לא מראה אותה אפילו לעצמי. ואולי בגלל זה אני מרגישה כמו חרא.
אולי בגלל שאני מרגישה כמו חרא הגעתי למקום הזה מלכתחילה.
אולי בכלל זו הביצה שקדמה לתרנגולת.
אולי זה הכל PMS.
-----
אפשר לסדר את החדר. אפשר לצאת לרוץ. אפשר ללכת לאימונים, אפשר לשבת ללמוד. אפשר להציע לאנשים להפגש ואפשר ללכת לקנות נעליים.
ואפשר לא להחליף פיג'מה יומיים, לא להתנתק מהמסך בתירוץ של "מחר" של "נפילת מתח" של "תקופה לפני טיסה". די כבר. מה שאת זה לא טוב. מי שאת זה לא טוב. ואם אי אפשר לבד אז עזרה. אבל די. לא נולדת בשביל לחכות שהיום ייגמר.
