בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקס סמים וחומוס

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני חודשיים. חמישי, 1 באוגוסט 2019, בשעה 12:16

בליל של מראות חולף לנגד עיניה של מיטל. שולחן כתיבה ולפטופ וסולם מתכת קטן ומראה שמשקפת את מערומיה והחיוך הזה שלו הבלתי מפוענח, ואז עיניה רואות רק שחור.

"אזיקים וכיסוי עיניים בסשן ראשון", הוא אומר בהתפעלות, "את כנראה ממש בוטחת בי."

מיטל מהנהנת. משהו בו נוסך בה אמון. היא חשה את ידיה ניטלות בידיו. לטיפות מזדמנות של משהו מחוספס כנגד עורה מספרות לה כי אזיקי העור בהם נתונות כפותיה נקשרו בחבל, והחבל נמתח אל על, נושא אותה עמו. נדמה לה שכל כולה נמתחת – זרועותיה, שרירי בטנה, כפות רגליה. רק ישבנה מתכווץ. היא כבר על בהונותיה כאשר החבל נקשר סוף סוף לתקרה ושוב היא אינה נעה, ממש כמו האוויר החם שבחדרו הלוהט. אגל זעה גולש במורד גבה אל בין עכוזיה, גורם לה לחוש ביתר שאת את גופה העירום וחסר האונים. בין ירכיה פושה חמימות לחה שאינה קשורה כלל לטמפרטורת החדר.

 

דומה שהוא אינו עושה דבר, אך היא יודעת שהוא עושה דבר מה שאינה יכולה לראות. הציפייה מרגשת אותה. לשונה מלחלחת את שפתיה שיבשו קלות והיא מאמצת את אוזניה. נדמה לה שהיא שומעת כפתור נלחץ, ואז צליל ברור ומוכר מבית היוצר של מייקרוסופט. הוא הדליק את המחשב? ודאי רוצה לשים מוזיקה. היא חושבת שהיה עליו לדאוג לכך קודם, אבל לא נורא. היא יכולה לחכות.

אבל הוא מתעכב, ושום צליל לא נשמע פרט להקלדה מהירה. מה הוא עושה שם? רגליה וזרועותיה מתחילות לכאוב בו זמנית, והיא זעה באי נוחות ככל שמאפשרים לה כבליה. שיבוא כבר. האם עליה לומר משהו? נראה לה לא נכון. הוא זה שצריך לנהל את ההצגה, בקצב שלו. אבל הלוואי שהקצב שלו יהיה מהיר יותר...

 

"זהו", קולו, קרוב משציפתה, מקפיץ אותה. רטט של התרגשות עובר בה.

"תחייכי", הוא פוקד.

"לחייך?" היא מופתעת מההוראה. לא לזה ציפתה. מימיה לא שמעה על אדון שמורה לשפחתו לחייך.

"תחייכי", הוא חוזר, "את החיוך הכי יפה שלך".

היא פורשת את שפתיה בחיוך. מזויף לגמרי, אבל רחב וקורן.

"לא עם השפתיים האלה", הוא נוזף בה, "עם השפתיים האחרות שלך. קדימה, תחייכי למצלמה."

"מה?" מיטל מתבלבלת לגמרי, "מה אמרת?"

הוא נאנח. "את בבלוג", הוא אומר כמובן מאליו. הוא כנראה חש כי עדיין אינה מבינה, למרות שאינו יכול לראות את התמיהה בעיניה המכוסות והוא מוסיף: "יש עכשיו אירוח חי מצולם בבלוג שלי. הכוס שלך מככב. כתבתי להם 'תגידו שלום לכוס של מיטל' ועכשיו כולם אומרים שלום."

 

מיטל מתחלחלת. שוב היא חשה בעוצמה את עירומה, אבל הפעם אין בכך שום דבר מרגש. בעיקר את הכוס שלה היא מרגישה, כל נים וכל טיפה וכל סנטימטר של עור חשוף, ולמרות החום היא מצטמררת.

"לא! אני לא מוכנה, לא הסכמתי לזה!" היא קוראת בבהלה.

"ברור שלא, הרי לא שאלתי. לא דיברנו על זה בכלל", הוא עונה בשלווה.

"נכון, אבל זה בדיוק..."

"אז למה את מציינת את המובן מאליו? תהיי יפה ותדגמני."

"זה לא מצחיק! שחרר אותי, עכשיו! אתה שומע?"

דממה.

"יובל! תענה לי!" היא כמעט היסטרית כשהיא פונה אליו בשמו.

שום כלום. רק רחשים, כאלה שעושה מצלמת אינטרנט כשמזיזים אותה. מיטל מצמידה רגליה זו לזו כמיטב יכולתה, אך מרגישה עדיין חשופה מאוד.

"איפה אתה? באיזה צד המצלמה? מקדימה או מאחורה?"

אין תשובה, רק הקלדה. עכשיו היא מרגישה היטב את שוקיה הדואבים ושוב נעה מצד לצד בניסיון להקל את הלחץ. פרץ צחוק מגיע לאוזניה, מאחוריה דווקא.

"הם אוהבים את הריקוד שלך", אומר יובל. היא מאדימה במבוכה. בלי מחשבה היא מנסה לכווץ את התחת שלה, להעלים אותו ככל יכולתה. כעבור רגע היא מבינה שהיא רק גורמת לעצמה להיראות מגוחכת יותר ומרפה. מאחוריה יובל צוחק שוב.

 

"ידעתי שאפשר לסמוך עלייך שתתני שואו", הנימה שלו ניטרלית לחלוטין והיא לא מצליחה להחליט אם הוא ציני או לא. תסכול שוטף אותה.

"די! יובל, כואב לי ואני לא מסכימה. תסגור את המצלמה ע-כ-ש-י-ו ושחרר אותי! זה..."

"לא!" הפסקנות שבקולו משתיקה אותה. נימתו מבהירה שאין מקום לויכוחים בנושא, והוא גם מפרט: "אני לא יכול לאכזב את כולם, כל הצופים שלי, נכון? הבטחתי להם משהו. אני לא יכול לשבור את האמון שלהם."

מיטל המומה כל כך עד כי לא נמצאות לה מילים. לשבור את האמון שלהם? הוא באמת אמר את זה עכשיו?

"הם שומעים אותי?" היא שואלת חלושות, "הם יודעים שאני..."

"אין סאונד, הם לא שומעים אותך מדברת. אני לא רוצה לשעמם אותם."

זה סותם לה את הפה. מה כבר היא יכולה לומר שלא ילעיג אותה עוד יותר? בהנחה, היא חושבת במרירות, שהיא יכולה בכלל להיות נלעגת יותר.

"הם מבקשים קלוז-אפ", היא שומעת. הוא באמת אמר את זה עכשיו?

היא שומעת אותו גורר משהו, ואז חריקה מתכתית מאחוריה. הסולם! מבזיקה בה ההכרה. הוא הביא את הסולם שלו. למה? טוב, זה ברור. הוא צריך אותו כדי למקם עליו את המצלמה ואת המחשב, סמוך לתחת שלה. הוא לא יכול להחזיק את המצלמה ביד, כי הוא זקוק לשתי ידיו כדי...

 

יבבה פורצת מפיה כשהיא חשה כיצד ישבנה מפושק היטב, מודעת עד כאב לכך שהחלחולת שלה היא רכוש הכלל עכשיו, מוצר צריכה חי ופועם שכל נער חרמן עם חצ'קונים וחיבור לאינטרנט יכול לבהות היישר לתוכו. יובל מחזיק את פלחיה מופרדים זה מזה ביד אחת כמיטב יכולתו, בעוד אצבעה המשומנת של ידו השנייה נכנסת קלות ויוצאת, מלחלחת את העור הורדרד של פי הטבעת שלה שוב ושוב. לחייה בוערות. היא מדמיינת גברים חסרי פנים מול מסכים בכל רחבי הארץ, אולי בארצות שונות, יד אחת על העכבר והשנייה... ואולי גם נשים? המחשבה גומרת אותה. רק שלא יהיו נשים שרואות אותה כך, כל כך... פעורה. כך היא מרגישה, פעורה. מול כל הנשים הצחקניות והנערים עם החצ'קונים, ופתאום היא נזכרת שלה עצמה יש חצ'קון קטן על התחת, כמעט בלתי נראה, אבל בקירוב כזה ודאי רואים אותו. היא שוטה בעיני עצמה על שאכפת לה, כאילו היא רוצה להיות מושלמת עבור העיניים הזרות שמחללות את גופה, אבל אכפת לה מאוד והחצ'קון הארור מביך אותה כמעט כמו חור התחת הרוטט שלה. יובל מזיז קלות את ידו המפשקת, מגביה אותה מעט, והיא יודעת בודאות שהוא עושה זאת על מנת שלא להסתיר דבר מעין המצלמה. דווקא התנועה הפשוטה הזו מביאה את תחושת ההשפלה שלה אל מעבר לסף והיא מתחילה לבכות.

 

ידיו מרפות ממנה. היא שומעת כמה הקשות מקלדת ועכבר, ולפתע ידיה חופשיות ועיניה רואות והוא לצדה, מוחה את דמעותיה ומחבק אותה. היא רוצה להכות בו ולצעוק עליו, אבל כל שהיא מצליחה לעשות הוא להתייפח אל כתפו. הוא מלטף את שערה ולוחש לה: "אין שום בלוג, אין שום אירוח, המצלמה היתה כבויה כל הזמן." היא נושאת אליו מבט ספקני והוא צוחק, הפעם ללא שום לעג. "אבל זה היה חזק, נכון?" הוא שואל.

 

פרץ מחודש של בכי מרעיד את גופה, אך זהו בכי של הקלה ושל פורקן. מן המראה משתקפות אליה עיניים גדולות עם מסקרה מרוחה שמתבוננות בגוף עירום ואוהבות אותו מחדש. היא לא יודעת איך להרגיש ומה לחשוב ואם עליה להודות לו או לצעוק עליו בכל זאת, אבל שוב החמימות הרטובה הזו. היא מצטנפת כנגדו ואומרת: "כן, זה היה חזק". הוא מצמיד אותה אליו, לוחש לה מילות הרגעה וחיבה וחושב לעצמו: שברתי את שיא הצפיות בבלוג.

Josefina​(שולטת){רק נשים} - וואו!
לפני חודשיים
Synt​(נשלטת) - כתוב נפלא ומעורר (בכל הדרכים שיש)
לפני חודשיים
Milonga​(שולטת) - :)
זאלו, איי לאב יו.
לפני חודשיים
זאלופון​(שולט) - }{
לפני חודשיים
Honey Bee​(נשלטת) - קראתי שלוש פעמים, והבנתי שאם זו הייתי אני, הייתי:
1. מתעלפת מבושה וכעס
2. נושמת לרווחה כשגיליתי שהוא עבד עליי
3. סעיף 2 מזויף, הייתי מתבאסת רצח שאף אחד לא ראה אותי ככה באמת
4. לא מאמינה שכתבתי את סעיף 3.
למסקנות אלו הגעתי, כמובן, בקריאה הראשונה. שאר הקריאות היו כי זה פשוט טקסט מושלם ברמות קשות. מושלם.
לפני חודשיים
זאלופון​(שולט) - מעניין, סעיף 3 דווקא לא הפתיע אותי עלייך.
ותודה }{
לפני חודשיים
Honey Bee​(נשלטת) - 🙈🙈🙈
לפני חודשיים
hermione​(נשלטת) - איכס פשוט דוחה.
לפני חודשיים
Ivy poison​(נשלטת) - זה טוב זה
לפני חודשיים
natti​(נשלטת){XC} - תודה :)
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י