אתה מבקש ממני כנות רדיקלית. לספר לך את כל מה שעובר לי בראש. מבחינתי זה אומר לפגוע בך ולהכניס אותך לסרטים מיותרים.
זה לא קל לי. ואני, שחשבתי שאני אמיצה, נבהלתי ובחרתי להסתיר. להסתיר ממך.
הדבר שאני יודעת בוודאות הוא שאני רוצה להזדקן איתך. שאני אוהבת אותך בלי סוף ושאני לא חושבת שיכולתי למצוא פרטנר שיהיה יותר מסונכרן איתי, יותר אוהב, אהוב ומדהים בכל פרמטר.
אני מאושרת שבחרנו אחד את השני לעבור את המסע הזה יחד.
מעבר לידיעה המאוד ברורה הזו, אני בעיקר מבולבלת. מבולבלת מכך שלרגע אחד קטן פתחנו את מה שהגדרנו כגבול ובסדק הצר הזה, בשנייה הזו נכנס מיידית הצורך לפרוץ עוד.
הקליק כבר קרה והאופציה היתה שם ואז זה נהיה וטו. וזה גרם לצורך שלי לעשות על זה וי לגדול גם כן.
והיו לי מחשבות, שגם אתה העלאת, שאתה תלך אליה ואני אליו ונגשים את הפנטזיה הזו.
ובא לי. אני מפנטזת על זה לא כי זה בא במקומך ולא כי אני לא אוהבת אותך ואותנו אלא כי ברור לי ששם נעוף באמת.
אבל גם בלי לפתוח את זה איתך אני יודעת כמה החציית קו הזה גדולה עלינו. ואני מנסה לכבות את הצורך הזה. את עצמי. ומשכנעת את עצמי ומאמינה באמת שהפנטזיה הזו תשכח. תכנס למאגר של הדברים שלא הגשמנו והעיקר לא לעבור את הגבולות של עצמנו.
ואז אני תוהה אם הגבולות האלו ישימים בכלל. מה יקרה בפעם הבאה שאפגוש מישהו שידליק אותי? גם אז תקנא? אם זה לא לגיטימי אז למה אנחנו כאן?
וזה כל הזמן על המאזניים, הסיכון של המשפחה הזו והזוגיות הזו שאנחנו לא רוצים לקחת.
לצד העונג שאנחנו רוצים לחוות.
אני לא חושבת שכתבתי כאן משהו שלא נאמר קודם. אולי היית צריך לשמוע ממני שהפנטזיה הזו עדיין קיימת.
בכל מקרה הטלטלה הזו שאנחנו עוברים עכשיו, בגללי, תצמיח אותנו. אין לי ספק.
אני לא רוצה להכאיב לך.
ואני מצטערת🖤
