1. "לא לצאת מהאיזור נוחות" - אני צריכה לרקום את זה את זה יפה על חתיכת בד, עם כמה פרחים מסביב כמו משפטי השראה שאפשר לקנות בetsy ולתלות על הקיר. כל החרטה הזו על גדילה ותהליכים מיותרים. נוח לי באיזור נוחות שלי, למה יש לי את הדחפים המטופשים האלו לפרוץ ממנו? כל פעם שיש לך פרץ של השראה תדכאי אותו, כל פעם שאת מרגישה ספונטנית ותתהי לעצמך מה יש לך להפסיד - תחשבי על כל הדברים שיש לך להפסיד. כמו זמן, כסף. הדברים האלו הרבה יותר חשובים מאיזו חוויה שתזכרי עד המוות. כזאת מטומטמת, בחיי.
2. טעיתי בתאריכים של הכרטיסי טיסה. יש מעבר בין יעדים שאני לא יודעת איך אני הולכת לעשות אותו. קראתי שני פוסטים בפייסבוק ששנאו את היעד האחרון שהיה אמור להיות יעד של "הכל יהיה טוב". יש שרשור בפייסבוק שמתלונן על חברת התעופה שדרכה הזמנתי את הכרטיס. ואני אהיה לבד. כל הזמן כל כך לבד. "ואת תכירי אנשים והכל יהיה בסדר" אבל אני שונאת אנשים. למה שאני ארצה להכיר אותם? אני אשן לבד בחדרים בלילה. או יותר פתטי מזה - אני אחפש אנשים לישון איתם בלילה. אני אצטרך ללכת לחפש חברה של אנשים. אני אאלץ להודות בפני עצמי שאני צריכה אנשים אחרים. פתטית.
3. אני כל כך פאקינג מפחדת, שאני מעדיפה לא לחשוב על זה בכלל. יש לי מספיק אינטלגנציה רגשית כדי לדעת שהכל יהיה בסדר, אבל יש שם הרבה יותר מדי "לא נודע" כדי שאני אוכל באמת להאמין שהכל יהיה בסדר. יש שם חורים שחורים של חוויות. כל נקודה על המפה היא חתול של שרדינגר, שאני יכולה ליהנות ולחוות בו חוויה בלתי נשכחת או להאנס ולהרצח. והגופה האנוסה שלי תסחף לחוף, וההורים שלי יטוסו לזהות את הגופה שלי.
אני מצטערת.
