אחרי יום מלא בתקלות. תקלות קטנות בצבא, חלקן גדולות יותר, גיליתי שיש קבוצת אנשים באגד שמדברים עליי מאחורי הגב דברים הזויים (קצינה באה אליי ואמרה לי. גם אמרה שהיא חלק מזה, ועוד כל מני שטויות). אחר כך המפקדת שלי, שאני כל כך מחזיקה ממנה, זרמה איתן, ולאחר מכן היה לי ריב איתה, היא התעצבנה מזה שאני ״רגישה מדי״ (בתכלס אני הכי איתנה שיש וזה היה רק היום ובחמישי שהיו רצופים בשיחות נפש איתה ובעיות). היא אמרה דברים מגעילים, כמו שהיא מאוכזבת ותתחיל להעניש, כמו שהיא בכנות מצטערת על החוות דעת שהיא נתנה לי ואם הייתה יכולה הייתה משנה, ואני בצד התעצבנתי, מאחר שהיו כל כך הרבה דברים טובים שעשיתי שהיא לא ציינה בחוו״ד. ״אני לא צריכה לציין הכל, מה שלא בא לי אני לא כותבת״, הלא זה המקום, לכתוב את הדברים הטובים אם בא לך שאצליח? דאמיט.
מפה לשם, נעלבתי ממש. החזקתי ממנה המון, מזה שהיא מאמינה בי. אני מרגישה כאילו היא רואה אותי כסמרטוט עכשיו. הבטחתי לה שאוכיח לה ממחר שאני חוזרת לאיך שהייתי ואף יותר טובה. ממחר אני במלחמה, נגדה ונגד עצמי ונגד כל מי שראה אותי בוכה היום וביום חמישי. אני חוזרת לאישיות החייכנית שמסרבת לבכות ומוצאת תקווה בטבע, בפרפרים, בשקיעה, בשמש.. שום דבר לא ישבור אותי. ממחר, הפלאפון מכובה, חוץ מבהפסקות. בלי הסח דעת. אני אוכיח לכולם כמה שמגיע לי להיות קצינה, כמה שאני בן אדם לא רק מדהים אלא גם חזק, וכמה שהריכולים שלהם זה הדבר האחרון שמזיז לי.
אחר כך, הלכתי לסדנת כתיבה וריקוד משולבים במוזיאון תא. הגעתי באיחור של שעה, דבר שבנוסף לכל מה שעבר עליי נפשית לא גרם לי להתעקלם כראוי בסדנה, והרגשתי לבד ולא קשורה. השתתפתי בחלק מהתרגילים, בחלק ישבתי בצד ולא הצלחתי להתחבר. אשתף את מה שכן היה נחמד, היה תרגיל בזוגות, כל אחד בתורו שוכב על הרצפה ועוצם עניים. יש שלושה פעולות, שמיטה של הגוף, פריסה, ושליחה. בהתחלה אני זו שהובלתי את הפרטנרית שלי לתרגיל, שאגב במיטה לי בקסם אם אני רוצה לרקוד איתה. לאט לאט היא הייתה הקנבס שלי. חקרתי את מה שכל חלק בגוף יכול לעשות. ואז, היא התחילה לשלב תנועות משלה. ומשם זה הפך לריקוד שלה, ואני הצטרפתי. היא פקחה עניים, ונשכבנו על הרצפה ובהינו אחת בשנייה וחייכנו, כמה דקות. לא ידעתי אפילו את שמה. זה הזוי, החיבור הזה במגע. הרגשתי שזה דואט בו גיליתי את סיפור חייה. לאחר מכן נתתי גם לה, לשלוט בגוף שלי והשתחררתי קצת. הייתי רוצה לראות את עצמי מהצד. התרגיל השלישי לא זרם לי, לא אהבתי את הפרטנריות שלי, בנוסף לכך. אז ישבתי בצד, וכתבתי. אני גאה בעצמי שהלכתי, ושהשירים שלי יופיעו בחוברת שירים מקסימה. יש מפגש אחרון של השקת החוברת עם ריקודים שירים ועוד, מתכננת לבוא עם הגאגלינג ולהכיר את כולם לעומק יותר. חוויה מתקנת. באתי סגורה ומפוחדת היום. רק לקראת הסוף, התחלתי להתחבר לאנשים יותר. למנחים, גם לאותה אחת שרקדתי איתה. דיברנו קצת, והיא הייתה מקבלת וחמה. קרצה לי פעמיים עם חיוך. לא בקטע של להתחיל איתי, היא גם לא הטייפ שלי. זה היה יותר כי היא פשוט קסם. לפחות כך זה הרגיש, אחרי יום של נאחס.
לא רק היא שמחה אותי היום. היו עוד בודדים שחייכו אותי. אני מודה להם, כל כך. אבל ממחר, עובדת על לחייך את עצמי. להיות חזקה מחדש. רק לעבור את מחר, את שלישי, ואת רביעי. ואז יוצאת לחופשה ארוכה של מעל לשבוע..
