אולי אני מרגישה שנפרדתי פעמיים.
אולי אפילו יותר מפעמיים.
אולי אפילו ארבע פעמים.
פעם אחת מאיתנו,
פעם אחת ממני של איתך,
פעם אחת של מה שהיית עבורי,
ופעם אחת, שהיא הכי גרועה, ממך עצמך.
אותנו אני כבר בקושי זוכרת. אני זוכרת סצנות, אני זוכרת ריח ותחושה בידיים, אני זוכרת הרגשה.
בעצם אני זוכרת אותך. זוכרת היטב.
עברו כל כך הרבה ימים מאז שהתראינו שהם מתגבשים לקצת יותר מחודשיים.
זה בסדר לאהוב מישהו שכבר לא נמצא לידך,
בהתאם לסעיף 4.
כי אני לא באמת מחליטה. החלטתי לשחרר וליפול אבל אין כפתור כיבוי.
אותנו אני זוכרת מצוין.
הכי הכי אני זוכרת את הרגעים שאני הייתי הגדולה ונתת לי להיות קצת אחראית. גם אם רק נתת לי להכין לך קפה שחור ולהיות אחראית על הדבר שיפתח לך את הבוקר. הייתי מערבבת כל כך הרבה ובכזו נחישות שמוזר שלא התפתחו לי דלקות פרקים אפילו מפעם אחת. גם אם רק נתת לי לתת לך טיפות אופטלגין שיפסיק לכאוב או כדי להיות מפונק ונסיך. גם אם "רק". היה נחמד שנתת לי לתת.
הייתה תקופה שבה יכולתי לגרום לך להרגיש שמח מאוד.
זה זין להיות קטנה. גיליתי שאני באמת כזו רק בקשר איתו, כי הוא נתן לי. וכי זה היה אורגני ולא מאולץ. אני תמיד תוהה אם בניגוד לבן זוג רגיל דאדי זה לא מישהו שאפשר להחליף.
כי הראשון הוא הראשון. הוא הראשון שהייתי ילדה מולו, ואיך אפשר להיות ילדה של שני אנשים? או שלושה? או עשרה?! זה דבר כל כך ספציפי ומדויק
וזה כבר קרה לי. נפלתי בדיוק לידיים הנכונות.
אז, אני לא רוצה דאדי אחר אף פעם כי זו רמאות. אני רוצה להיות קטנה רק לבד כי אני לא רוצה לאבד חתיכה מעצמי שקיבלתי במתנה, אבל זה קשה.
קשה לדעת שיש חתיכה שלי שיש לה רק מענה אחד. גם אם אני אנסה אני לא אצליח להרגיש קטנה של מישהו אחר. ניסיתי לחשוב על לנסות. לא הצלחתי.
זה זין להיות נשלטת, כי בעיקרון את רוצה שיהיה בך שימוש, לא בהכרח פיזי.
החלק הכי כואב הוא להרגיש כמו צעצוע מקולקל.
שיחה איתי זה לא מה שיעלה לו את החיוך לפנים,
חיבוק לא יכול לעזור אם קשה ובכלל, הוא לא נותן לי לתת לו.
אני כל הזמן דואגת
הוא אומר שאין למה
אבל אתה דואג למי שאתה אוהב
אני פה
הוא שם
זה רחוק, אני יודעת
אבל אני אותה אני
והוא אותו הוא
ושיחקנו בפצעים שהולכים ומעמיקים אצלי
וזה לא משחק הדבר הזה
נפרדתי מכל כך הרבה אנשים
בעיקר ממני של איתך
היא רגועה
היא חסרה לי
היא תירגע בסוף
אומרים שיש שלב פתטי בפרידות כשאתה מופרד מאדם שאתה רוצה בקרבתו
אני שמה לב,
זה מפתיע אותי.
לרוב, הייתי שמה זין.
רומנטיקה זה רעיון רומנטי, אבל לא יותר מזה
אהבה זה לטפשים
סיכון מיותר
סיכון? אין סיכוי.
יש אולי זן אחד של אנשים שאני מסוגלת לאהוב
לברדודל כזה רק מיקס קצת פחות אסתטי ושאף אחד לא יודע מה הוא ושחסרה לו אוזן ויש לו צלקות על כל הפרצוף
מפה לשם
ליקקתי לו את הפצעים
ומאחד עד גועל חרא
היה לי די טעים
וזה מצא חן בעיניי
וכואב שככה די
זה בלוג מסריח של לב שבור
אבל אולי אם אקיא עד אין סוף זה עוד ייצא ממני
הלב הארור הזה לא מפסיק לאהוב
אחרי שרואים את הפצעים
אחרי שרואים את החן
אחרי שרואים בן אדם
איך אפשר שוב לעצום עיניים
