אנחנו צועדים בשלשה. כל כמה זמן הוא מסתובב אליה ושואל "נרנר את בסדר?", אף פעם לא "אתן בסדר?" או "הכל טוב איתכן?". הם שם כזוג, אני נספח.
כשהיא עונה שקשה הוא מציע לה הפסקות. כל חצי שעה הפסקה. כשיש הפסקה היא מציעה לו שייעשה סיגריה, אז כל חצי שעה הפסקת סיגריה.
כשהיא מקפצת קצת בין סלעים בדרך שהוא הכתיב הוא קורא לה נינג'ה, וכשהיא ממשיכה אחרי כל הפסקה הוא קורא לה גיבורה.
אני נפרדת מהם בדרך. כל העצירות האלו מוציאות ממני את הקצב של ההליכה, ואני מתחילה לחשוש שלעולם לא אגיע. העלייה כל כך קשה, הערפל מסתיר את הסוף. מרגיש שהטיפוס לעולם לא ייגמר.
כשאני מגיעה לפסגה אני מתיישבת על סלע ומתחילה לבכות. כל כך לבד, כל כך גאה בעצמי. נושמת את האוויר הצלול ומרגישה את הנצחון מחלחל.
קצת יותר למעלה אפשר לקנות מים ולאכול, אולי. חלקם סגורים שם, אי אפשר לדעת. אני מסתכלת בייאוש על עוד עלייה ולא מסוגלת. צמאה, רעבה. אני לא יכולה לזוז.
אחרי 40 דקות הם עולים. היא גם מתיישבת על סלע ומתחילה לבכות. הוא מחבק אותה וקורא לה גיבורה. אחרי שהיא מתאוששת הוא מקפץ למעלה לבדוק אם מוכרים שם מים ושטויות אחרות. מוכרים. הוא קורא לנו.
כשהגשם מתחיל לרדת הוא מוציא מהתיק שלהם שהוא סוחב 2 מעילי גשם, שהם קנו בויאטנם ב10 שקל. אני תוהה אם זו היתה התחשבות בסביבה או אגו גברי שהציעו לי את מעיל הגשם שלו.
