בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

נעורי הגבעות

בלוג ראשון אי פעם. בתכנית האמנותית:
◄ מחוות למקומות והאנשים שבזכותם BDSM כל כך יפה.
◄ חוויות אישיות מפורטות במידת האפשר.
◄ אינטרקציה עם הגולשים! תגובות יתקבלו בברכה תמיד.

לעוד תוכן ומידע כללי עלי בקרו בפרופיל, בפורום, ובגלריות.
לפני 4 שנים. 14 בספטמבר 2019 בשעה 18:06

אני לא מזוכיסט. כאב לא משך אותי כשנתקלתי בבדס"מ לראשונה, ולא יותר מדי מאז. מה כן? ריתוק. קשירות. ברזלים, עור, חבל. גם הדברים המטורפים. גיבוס הגוף, מיטות ואקום, קבורה חלקית/מלאה. השבוע חוויתי לראשונה כאב מסוג חדש בשבילי.

במרכז הסטודיו על השטיח היפני המסורתי התמסרתי לרמה חדשה של ריתוק בחבל. גוף נגע בגוף. הוא ישב על רגליי ומחץ אותן לעצמן בעת שהכין את החבל. ידיו מחבקות את הירך והשוק וראשו קרוב לראשי אך במבט מוסט לעבודה. רק בהפוגות בהן החבל ננעל למקומו הוא הרשה לעצמו להתקרב ולשתול נשיקה חפוזה בבסיס הצוואר. מעוֹדֵד ומעוּדַד, ומרוצה ממני וממעשה ידיו.

ברגל השנייה הוא כבר היה מהיר וקשוח יותר. כל מילימטר שיכל לסחוט ולהדק הוא השתדל לקחת. ההיכרות שלו עם הגוף החדש נעשתה ביסודיות בשעה הקודמת, בה הוא תרגל איתי לראשונה את אותו מצב ושיתף איתי שכבר התחיל לתכנן את הסט הבא, הנוכחי. כשסיים לעבור על שתי הרגליים וראה כיצד הבהונות לא מיושרות ושישנו חופש מסויים הוא שיחרר והתחיל מחדש, מעט אחרת.

כף הרגל כבר היתה רדומה לחלוטין. איבדתי בה תחושת שליטה ולמרות שהמוח שלח פקודות תזוזה לא התקבל כלל פידבק. הבהונות זזו כאלו בשליטת רוח רפאים, ואגב רוח, שינוי טמפרטורה היה הדבר היחיד שבעצם כן חזר למוח. ליטפתי עם כף רגלי השנייה את הראשונה וזה הרגיש כאילו נגעתי בגוף זר. כשהוא תפס בה הרגשתי את החום מידיו מהדהד לתוכן, ואז את הקור של המזגן מכה בהן כששחרר.

הפעם הוא עזר לי להיעמד על כף הרגל הרדומה ולשבת על העקב עם כל משקל גופי. מהפוזה הזו יכולתי לראות שהרגל שלי עדיין היתה מחוברת לגוף למרבה הפלא. הבוהן הגדולה תפסה זווית טבעית, שנראתה לא טבעית בהשוואה לאחותה השנייה וגרמה לגל חדש של פחד ורצון לזוז. הוא התחיל לקשור את הרגל מחדש, הפעם באפס חופש, פעם חמישית בספירה הכוללת בין שתי הרגליים.

חוסר התחושה היה צפוי להתפשט במעלה שתי הרגליים, ובו בעת התפשטה לה האימה מאיבוד השליטה בגוף. כבר תרגלתי עם חבלים בעבר.. עם עצמי עליי, עם אחרות ואחרים מתחילים כמוני. לא עם בעלי ניסיון כשלו שיודעים להסתכל ולגעת בצורה שתוודא שהכול בסדר, או להעריך את כושר הספיגה הפיזית והמנטלית של הנקשר. במילות הרגעה שהכול עדיין בסדר ובעזרתו ירדתי חזרה לשכיבה על הגב, שלול מהיכולת לראות את קצה גופי [כהערת אגב, עוד אבן במאזניים לטובת תיקון המצב הנ"ל בעזרת דיאטה וספורט 🏃‍♂️].

משמאלי היתה תלויה בחורה שלא השמיעה הגה (או שלא שמעתי), ואם האומץ שלי היה חזק יותר הייתי מוצא את עצמי בסיטואציה דומה. ביקשתי שלא, והוא כיבד. נשארנו על הקרקע בעת שהוסיף חבלים מסביב לאגן, אזיקי ידיים שנמשכו לקורה בתקרה, ועוד זוג חבלים אחד לכל רגל ולקורות נוספות בצדדים. לא יכולתי לסגור את הרגליים הפתוחות לרווחה. ככל שמרחב התנועה שלי הצתמצם ככה הפה שלי נפתח. יזמתי שיחות איתו ועם כל מי שבא להגיד שלום ולהסתכל. אני לא יודע איך זה היה בשבילו אבל בשבילי זה היה הרגע המכונן שבו לא שחררתי את עצמי לחוויה. נכנעתי לפחד ולא אליו. כשהוא רצה להשתיק אותי הוא פשוט נעמד לי על הרגליים והביט עלי מלמעלה. מהר מאוד וכאילו מהאתר הגיעו התחושות של החום והמצוקה הלא מוסברת. לא הייתי צריך להיות תלוי בשביל להרגיש חלק קטן ממני כאילו ככה כשהוא ירד מעלי. התאפסתי והתרכזתי בו בחזרה.

גם כשלבסוף התחיל לשחרר אותי לאחר אנקות, הצקות הדדיות וסט צילומים מחוייך, עוד הרגשתי כאבים כמו גלים. לחץ עצום שמשתחרר לאט וגפיים שמרגישות כמו קרשים נוקשים כשמנסים ליישר אותן. שום הצלפה לא הגיעה לסף הזה. כל הדם שנעצר והתקרר התחיל לזרום במהירות הרגילה וכשעלה ללב גרם לגוף לרעוד. ההקלה המנטלית גם לקחה חלק בסיפור. החבל האחרון שירד מהגוף היה זה שתפס את הידיים למעלה. נשבע שהפיתוי לשחרר את עצמי היה שם אם אותו חבל לא היה. עוד היבט של קושר בעל ניסיון. ההתאוששות היתה מהירה ממש, ותוך דקות בודדות כבר עמדתי על הרגליים מחדש. גם הנהיגה חזרה הביתה לא נפגמה מכאבים, אם כי הדעת הוסחה כשחלמתי בהקיץ על מה שעברתי לשברי רגעים.

אני שמח שבאתי לסטודיו באותו יום. לא קבעתי מראש עם אף אחד/אחת ודי ציפיתי להעביר שם את הערב בתרגול עצמי. במקום זכיתי לקחת צעד ענק קדימה בתחושה של הדבר האמיתי, ולמפות את צעדיי הבאים. היום, כמה ימים אחרי, אני מחזק את המיצוב המקורי שלי. אני לא מזוכיסט אבל יש כיף בלרקוד עם הכאב, במיוחד כשהוא דורך לך על הרגליים. תודה.

 

▲▼▲▼▲

עריכה חשובה

בזמן שסיימתי לכתוב את הפוסט הנ"ל קיבלתי התראה שאישה יקרה, הדיקאנית והמייסדת של מסלול הלימודים שלי במכללה נפטרה ממחלה. איני מוצא לנכון לפתוח על כך פוסט חדש. מלבד העיתוי האומלל והתנודתיות במצב הרוח אין כל קשר בין החדשות הנ"ל לאתר או לבדס"מ באופן כללי. עדיין, אנסה למנף זאת לטובה. אם אתם או קרוביכם נאבקים במחלה היו חזקים. אם בריאותכם איתנה, הקדישו קצת זמן לקרוא וללמוד: https://www.cancer.org.il

בריאות לכולם.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י