מאז שנפרדנו לא העזתי לקרוא את השיחות, כי יש גבול למזוכיזם.
ובחיי, עשיתי בשכל. לא הייתה לי התחלה של מושג על מה מחכה שם בכלל.
קיבלתי התראה בלוח שנה מהפלאפון בשעה 12 בלילה שהתאריך של היום הולדת שלו הוא בעוד X זמן.
הלב שלי קפץ ראש לבריכה ריקה באותה שנייה.
משום מה לא האמנתי ללוח השנה והחלטתי שאני הולכת בערך שנה אחורה בשיחות שלנו, וזה הרבה שיחות, כדי לוודא שזה באמת התאריך כדי שאני לא אשכח בטעות לשלוח לו מזל טוב.
אני לא רוצה לשכוח להגיד לו מזל טוב.
אסור לי לשכוח להגיד לו מזל טוב.
זה כל מה שאנחנו עכשיו. אנשים שאומרים אחד לשני מזל טוב,
לא באמת מדברים ולא באמת יודעים מה קורה אחד בחיי השנייה אבל לפחות אומרים פאקינג מזל טוב מזדיין, כי אני לא מאחלת שבת שלום או חג שמח כי אין לי אלוהים
ואני לא מוכנה להפסיד גם את זה.
השתדלתי לא לקרוא כלום אבל העיניים שלי רפרפו על מילים שחצבו לי בקרביים.
על כמה אתה מתגעגע אפילו לקול שלי, על כמה אתה מרשמלו. המילה מרשמלו גומרת אותי.
היא מזכירה לי בבירור שלפניו הייתי אבן.
היא מזכירה לי בבירור שגם הוא התרכך עבורי.
איזו חמודה הייתי כששחררתי את ההגנות והרעפתי עליך אהבה. לא זכרתי את כל זה.
זכרתי שאני יודעת שהייתי מאושרת כמו ביום שלקחת אותי למשחקייה בקניון, ואז הייתי מאושרת כמו ילד שלקחו אותו למשחקייה בקניון, אז היה שמח.
לא יכולתי להתאפק והקשבתי רק להודעה קולית אחת. כוס אמא שלי נפלתי על האחת הכי גרועה בעולם.
את יכולה ללכת לישון ילדה שלי, אני גם ככה אגיע רק בשבע וחצי.
עוד מעט אני אבוא ותשבי עליי ואני אחבק אותך ואנשק אותך ויהיה לנו כיף.
זה בערך מילה במילה מה שנאמר, ואני די בטוחה שאפילו קיבלתי גם שוקו כי הייתי חמודה באותו זמן ובטוח הגיע לי.
זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה שזה היה כל כך טריוויאלי פעם שתכף הוא מגיע לתת לי להתרפק עליו ולנוח ביחד, לתת לבועה של הנצנצים שלי והריח שלו להחביא אותנו, זה הקוץ שלא יוצא.
והעיניים שלי רפרפו על זה שבכיתי שיביא אופטלגין, ועל פעם ששאל אם להביא לי לאכול ועניתי כן(חח?????) ועל פעמים שהייתי חייייייבת מנת דאדי דחוף ועל פעמים שהוא נתן לי אומץ.
זה נשמע נורא מרוכז בעצמו אבל זה הבלוג שלי אז אני מדברת על הצד שלי.
בקיצור, פתאום זה נראה והרגיש כאילו זה היה כל כך אמיתי
באיזה טבעיות הדברים קרו פעם. למה הלב שלי מרגיש את מה שהוא מרגיש
שהכל באמת היה. ששמעתי שוב את הקול שלך מדבר אליי כמו שאתה מדבר אליי.
כבר הייתי בטוחה שהזיתי אותנו.
מרחק הזמן גורם להכל להיות מטושטש
לטוב ולרע
את הרע הזכרנו הרבה
אבל פתאום נזכרתי, שהטוב היה כל כך טוב
שאני יכולה להבין את זיכרון השריר שלי בלב.
נזכרתי שכשזה עמוק זה עמוק
ושאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל היה סתם
וזה עוד שלב בדרך לאנשהו
אבל זה לא
לא הספקתי להגיע לתאריך של יום ההולדת כדי לוודא
הדמעות לקחו אותי
וגם הסיפור
ואולי אני עושה רומנטיזצייה לדברים
ואולי זה הניסיון להישאר סחית שהופך אותי לככ סחית שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהיות סנטימטר בכתיבה מריאליזם מאגי.
אולי זאת אני ואולי אלה החיים.
אני מניחה שאחיה ואראה
סליחה אם זו אני,
זה כנראה כי אני ממש ממש רוצה לשמוע שהכל בסדר, ואפשר ללכת לישון