בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני חודש. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 12:17

נפילה רגשית קטנה בכיפור הזכירה לי שאני כן יכולה להסתמך על חושי העכביש שלי. הולך לקרות משהו. הלב ירגיש יותר מדיי חזק והבטן תכאב. ככה זה.

ישנה גם חוקיות מסויימת. אם הצלילה באה  בפתאומיות (לא בהכרח עם טריגר) ואחכ דועכת כלעומת שבאה כי נתגלה פתרון פשוט יחסית, אז צפויה בימים הקרובים סערה קטנה. משהו ללמוד ממנו. טיפ לחיים.

לעומת זאת, אם הצלילה עמוקה יותר ועל אחת כמה וכמה עם טריגר, אז הבום יהיה מאלה שיקח הרבה זמן וכוחות-על להתגבר על זה. זה יהיה בום משנה חיים. אבן דרך. התבגרות נוספת.

בשניהם כואב. בשניהם מתהפכת הבטן. בשניהם עוברות מחשבות רבות לכל הכיוונים מכעס ורצון לנקמה, מכאב לשברון לב, קצוות. ההבדל הוא רק עומק הבור השחור בבטן.

אני מעדיפה שיעורים קצרים. 

 

יש לי הרבה מחשבות לאחרונה על ניתוח נוסף. הרבה יותר ממה שהיו עד כה. הפעם מכוונת על ניתוח אסטטי. החבר הכי טוב שלי, בן הזוג שלי, לא מסוגלת לדבר איתו על זה. לא רוצה שזה יראה כפוי אחרי שזרק לי הערה לפני שבועיים. משום מה למרות הכל המחשבה שלי היתה שאלמד לאהוב עצמי כך בצורתי הנוכחית, כמו עם הזרועות למשל, הרי ככה זה כשמשילים 40 קג. הגוף לא ישאר זהה. אבל אז ההערה ההיא עשתה בי שיפט. המילים שנאמרו אינן יכולות למנוע לאחר מכן את שמיעתן.

מאז בולטת לי התנהגות מסויימת שלו ומציקה לי. כל נקבה עם ציצי מעל הגודל הממוצע או ישבן גדול מעוררת בו הערות של התלהבות כמו גבר-ילד חרמן, כמו אדם מורעב מול מנת עוף צלוי שרק יצא מהתנור. לכאורה תגובה טבעית. אז למה באותם רגעים זה דוחה אותי? למה זה ישר נוגע לי בעצב חשוף? בבטן הרכה..? למה בין רגע הבטחון העצמי צולל? בגלל פאקינג שחקנית בסרט? בגלל פיקסלים במשחק? מה נסגר?

מחשבות כמו למה שלא ירגע כבר עם ההערות האלה? אמרתי לך שזה נושא רגיש מאז ההערה שלך. אתה מזמן שכחת והמשכת הלאה. ואילו אני לוקחת את המשא איתי מאז.

אבל זה עשה מה שעשה, אז התחלתי לברר בעניין. קראתי המון. שוחחתי עם מרפאה ברשת ידועה שרק הפעילה עליי לחץ שעורר בי התנגדות עזה. אז לקחתי צעד לאחור לאסוף את עצמי. כמו בניתוח ההוא, לא אכנס מתחת לסכין המנתחים אם אני לא נעולה במאה אחוז. כמו עם הקעקועים. תמיד מתוך מחשבה. 

האם זה התקבע בגללו? למה לא יכולה להעלות את הנושא מולו? למה הקנאה אינה משחררת, גם אם מעט פחות דרמטית? למה הקשר הישיר בין מה שהוא חושב ואיך שאני מרגישה לגבי עצמי? 

רוצה להיות פה. לא רוצה להיות פה. מבינה לאט לאט שאם אשאר פה לאורך כל החופשה אני אשקע עמוק ואטביע עצמי. 

להגיד שהחשש שהיה לי מתחיל לבנות עצמו? ואולי אני צריכה פשוט קצת לתפוס מרחק, חזרה לתוכי? שידבר עם מי שירצה, שלא אוכל לראות או לשמוע, רק כדי לא לחטוף אגרוף בבטן. כמובן שמה שהכי חשוב עבורו (ויהיה עבור רבים) זה שהכל על השולחן, גם ההודעות שלה מול עיניי. אין סודות. חצי נחמה. הרי תמיד עדיפה האמת. גם כשכואב.

האמת של מי? מהי האמת שלי? האם האמת שלי היא אותה אמת כמו זו כשאני לצידו ומושפעת ממנו, האם זוהי האמת המוחלטת?

הקושי שלי להכיל מעל כמות מסויימת של אמת, נושא שהוזכר גם באחת ההרצאות של ג'ורדן פיטרסון, הוא זה שתוקע אותי בפועל. החשש להתעמת עם כל מיני אמיתות, רק כי הן כואבות, אינו פועל לטובתי. כי לרוב אני מקשיבה לדחף הפרימיטיבי ונמנעת עד כמה שיכולה מכל מה שעשוי לאיים. כל מידע רגיש ללב שלי. בפועל האמת אמורה לשחרר. אבל מי אמר שיש רק הגדרה אחת לשחרור?

אני יודעת שבהינתן תנאים מאוד מסויימים, אם יביאו אותי לנקודת שבירה של הלב, אני אעלם מהסיטואציה. קל יותר לנעול את הלב לגמרי מהעולם מאשר, ברצון וביודעין, להכניס כאב בטוח פנימה. רעל שישתלט ויטע שורשים. גם אם מטרתו שיעור שישנה את מסלול החיים.

האמת בעיניי ארעית. עכשיו היא אחת ואחכ אחרת. ואולי, לו ידעתי הכל, כל החתיכות החסרות, ולא היו הפתעות, אז האמת היתה אחת.  כאילו כולנו נחשפים לפיסות קטנטנות מדיי מכדי שנוכל לראות את האמת השלמה. 

ואולי הכל הבל הבלים.

 

 

אצל הפסיכיאטרית שלי ראיתי בערב כיפור תמונה של זיגמונד פרויד. לא יודעת ספציפית למה, אבל תמיד חיבבתי אותו. היא הרוויחה נק' זכות על הבחירה בו לככב במשרד שלה.

עם הפסיכולוגית התחלנו סדרת טיפולים אינטנסיבית, לעומק הטראומות. התקיפות המיניות, הילדות המוכה, סביבה נטולת הפגנת רגשות אהבה הורית וורבאלית בתור התחלה, האנרגיות בבית שהשרישו פחד להיות אתה עצמך, בייחוד כשאתה משהו אחר, משהו שהוא לא מה שהם חושבים שנכון לך להיות.

היקום הביא בדרכי דמות מחנך גברית, כשהייתי בת 11 וחצי. מה שההורים לא עשו, הוא עשה, בדרכו הגברית. מאמינה שהוא הופיע בחיי על מנת להכניס אותי לעולם הבין אישי, ללמד אותי. הוא היה הראשון להגיד לי שאוהבים אותי, שהוא אוהב אותי. עשר שנים הינו בקשר (בשנים האחרונות פחות ופחות). מאז שנפרדו דרכנו זה מרגיש כאילו אני בחיפוש ארוך אחר המנטור שלי, בכל מיני דמויות גבריות. העיקר תהיה גדול, תשרה בי ביטחון, הכי סטריאוטיפי. מחפשת את הגבר החזק. המכוון. המנוסה. המגן. תהיה לי למלך ואהיה לך למלכה. תרכוש אמון ליבי ואהיה שלך עד עולם.

אבל החיים אינם שחור או לבן.

איתו למדתי קנאה ראשונה. לשמוע על כל האחרות שלו בעולם האמיתי, הסקס עם ההיא ומה שהיה בפעם ההיא עם אחרת.. ככה זה, גברבר בן 24 דאז, משוחח ומתכתב עם נערה בת פחות מ 12 וחושף אותה, בעידן טרום אינטרנט, למיניות ואהבה. מגבר. לא סתם לימים החברות קראו לי גבר-זבל כי הייתי זורקת זין, העיקר סקס. יפ.. למדתי ממנו את הטוב ביותר.

על קשר כזה היום היו צועקים פדופיליה, אבל בפועל הוא רק כיוון, סיפר, הסביר ולימד, עורר בי רגשות, כמו אלה שפיתח אליי בעצמו. אהבה? ואולי רק הקשרות רגשית לאדם שאתה מלווה אותו בימיו החשובים. עד היום לא מבינה איך התאפק מלהפגש. עשר פאקינג שנים. גם כשבא לא ניגש ולא ראיתי אותו. העיקר לא להסתבך עם החוק. כך היה לי הדמות שלימדה והעשירה, לא ניצלה פיזית. מאיר את הדרך שמכונה תחת כללי מוסריותו. גבר. אבל גם זה לא הצליח להכין אותי לקראת מה שהגיע, כמו לכל בחורה כמעט. אבל השנים חלפו והזוועות הגיעו, אחת אחת. החיים. בכל משבר הוא עזר והקשיב, נתן כתף.. מרחוק. נתן לי תחושה שאני לא לבד, שמבינים אותי. אם לא בבית, הוא בטוח בצד שלי.. 

איך מחסור באהבה ו/או בביטוייה נוטע ככ הרבה חוסר בטחון אצל ילד. מאידך, השיט הזה העשיר אותי בכוחות רבים במטרה לשרוד. הישרדות רגשית. היום אני לומדת גם את חשיבות ההישרדות הפיזית, לא רק הנפשית. ואולי השילוב הוא שחשוב באמת.

 

מרגישה קיצוניות רגשית. אבל כרגע רוב הזמן מעולה לי, אנרגתית, אז למה לעשות דברים שיסכנו? מתמסרת. רגע אחד הייתי מחבקת את כל העולם לו יכולתי, אהבת עולם, אהבת חינם. רגע אחר הכל נעצר. לא אהובה, לא מוערכת, לא טובה מספיק. ברגע הזה החיבוק מוסיף לפחות 200XP.. אבל אנשים לא מבינים את זה. ברגע אחד העולם איננו. ריקנות עמוקה ובידוד.

 

מבינה שלפקס את כל כולי במישהו אחר לא נחשב כפעילות עבור עצמי. אם אתה giver אף אחד לא יעצור אותך מלתת, כי מי לא אוהב שנותנים לו? מי לא אוהב לקבל? הבעיה מתחילה מהר מאוד כשצד אחד מתרגל לתת, השני מתרגל לקבל, ופתאום משהו נסדק. לאחד הצדדים פחות נוח בתפקיד הזה. כי הנתינה הייתה פיצוי רגשי עמוק, הנתינה הייתה למטרת קבלת הוקרת תודה בצורת חום רגשי ופיזי. נכון או לא, ככה המנגנון עובד אצל givers. אם הצד הנותן מרגיש שהוא נותן לחינם, או יותר נכון, אינו מקבל דלק להמשיך ולתת.. בעיה. פרשת דרכים.

חייבת לעשות בשביל עצמי, לא להטמע באחר. האם זו האמת שלי? האינדיבידואליות שלי? כולנו צריכים להצמד ולפעול לפי האמת שלנו. לפעמים זה מרגיש כמו יעד מהתל. מתעתע. אם אנחנו תוצר האירועים והמשברים שחווינו, ייחודי לנו, איך אי פעם יהיה נכון לאבד עצמנו באחר? כל אדם ייחודי ביקום כולו. למה שנוותר על הייחודיות שלנו?..

 

אל.

 

אריה במסתרים - כתבת מקסים ויפה.
מכיר את זה מהצד הגברי שיש אישה שמכוונת ומדריכה אבל לא נוגעת או מנסה.
עברתי ניתוח בריאטרי אז אני מבין את הצורך שלך בניתוח קוסמטי. אם את חושבת שיעשה לך טוב לכי על זה. בהצלחה :-)
לפני חודש

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י