בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני חודש. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 01:45

שיעור נהיגה מס' 24, אני עדיין לומדת אבל כבר בתקן עצמאית מספיק בשביל להיות גלגל ההצלה של המורה ביום עמוס מתלמידים ולאפשר לו לעצור להתרענן ולקנות קפה, כשהוא משאיר אותי עם המפתחות בפנים ועם כל שאר החפצים האישיים שלו.  

"היי, אל תסעי לשום מקום, כן?" הוא אומר לי לפני שיוצא בטון שהולם את האמירה "בכל צחוק יש גרעין של אמת".

"נראה לך? אני עכשיו אתן גז ואסע בלעדיך!" אני עונה בצורה רצינית מדי רק בשביל לראות אותו משנה הבעה לרגע.

"סתם, אני יודעת שאתה סומך עלי!" אני מוסיפה בחיוך. 

"אוי כמה שאני מת עליך!" הוא צוחק בתחושת הקלה.

"גם אני מתה עליך!" אני מחייכת אליו בחזרה.

אז אני נשארת ברכב, ואם רק בא לי אני יכולה להסב כל כך הרבה נזק למורה הזה בדקות הספורות שאני שם. אני יכולה לדפוק את הרכב, אני יכולה לחטט לו בטלפון, אני יכולה לקחת לו מהכסף שהרוויח באותו יום. שום דבר פיזית לא חוסם אותי. יש גם עוד דברים שאני יכולה לעשות שלא ישאירו עקבות שיעידו שמדובר בי. אבל הוא בוטח בי, משאיר את המפתחות בפנים, את תא הכפפות פתוח, אפילו את הטלפון משאיר בסטנד ולא מכניס לכיס. שום דבר הוא לא לוקח איתו חוץ משקלים בודדים בשביל לקנות איתם קפה.

"אני סומך עליך שלא תפגעי בי, גם אם את יכולה" זה מה שהוא מבהיר לי. והתחושה הזו מוכרת לי מכל כך הרבה סיטואציות בדס"מיות (ולא רק) שהייתי בהם.

כשמישהו מבהיר לי שהוא סומך עלי בדברים היקרים לו, למרות שהוא ממש לא חייב, זה מרגיש לי כמו כבוד גדול שזכיתי לו כי הותרתי בו את הרושם הראוי, ואני רוצה לשמור עליו מכל משמר.

אז יש לי יד חופשית כשאני באוטו, אבל אני לא עושה דבר. מה שהמורה לא ממש יודע, זה שיש לי גם יד חופשית בנפשו, וגם כאן אני מעדיפה שלא לעשות כלום. אנחנו כבר כמעט שלושה חודשים יושבים ביחד באותו רכב, אני הקשבתי לכל הפרטים הקטנים שסיפר לי, כל הניואנסים הקטנים שחשב שלא ששמתי לב אליהם בהתנהלותו- ועוד איך שמתי. אני יודעת מה הסיפור שלו, מה מניע אותו להגיב כפי שהוא. אני יודעת מה השאיפות שלו, איך הוא תופס את עצמו ואיזה מילים להגיד בשביל להניע לו משהו בלב כרצוני. אני מגבילה את השימוש בזה "לצורכי שלום" בשביל להציב לו גבולות בכל הנוגע ליחס שהוא נותן לי כשהוא מנסה להתחכם ובשביל לגרום לו להרגיש שאני מבינה את נקודת מבטו בכדי לנטרל את המגננות שלו בוויכוחים שאחרת ימשכו עד אין קץ. אבל אם ממש לא היה לי מצפון, היית משתמשת בכל מה שאני יודעת כדי להיכנס גם לפינות שעדיף שלא ומשיגה ממנו דברים שלא היה רוצה להעניק מרצונו. הוא מבחינתי כמו אוטו שהוא השאיר עם המפתחות והארנק בפנים, אבל אני לא אגע בהם, לא כי אני לא יכולה אלא כי הוא סומך עלי שלא אעשה זאת ולכן משתף אותי עוד ועוד בעולמו הפנימי.

אם אי פעם יקרה בנינו משהו, אני רוצה שזה יקרה כי הוא עצמו רצה בזה. כי הוא השתוקק לזה ורצה להתמסר. ואני לא מדברת רק על חדירה כלפיו אלא אפילו סתם לקבל ממני חיבוק או אפילו לתת לי להחזיק בידו בצורה אינטימית מספיק. אני לא רוצה לקחת ממנו, או מאף אחד אחר, משהו שהוא לא רוצה להעניק. זה לא שווה את זה, זה ריק, מלאכותי ובעיקר פוגעני. 

תמיד כשאני עם פרטנר מולי, בין אם הוא פוטנציאלי או כבר הסכים, הכל נעשה בהתאם לרצונו, בקצב שלו. ואם אין השתוקקות שנוצרה בו בצורה טבעית במהלך אינטראקציה הדדית איתי- זה לא שווה דבר. אני אקטע את זה שם. אני לא מאפשרת לעצמי לנצל אף אחד גם אם זה יוגש לי על מגש כסף, זה לא מעיד על שליטה אלא על היעדרה.

כעבור כמה דקות הוא חוזר, עם חיוך על שפתיו וכוס קפה בידיו. אנחנו עומדים לצאת מהחניה, וכשאנחנו ממתינים שהנתיב יתפנה בשביל שנוכל להשתלב עובר לידנו רכב מוסטנג יוקרתי והמורה שלי מתחיל להתלהב ממנו כמו ילד קטן. 

"וואו! איזה מוסטנג, יא אללה! תראי!" הוא עוד שנייה קופץ ממקומו. הוא גם שוכח לחגור את עצמו, ומאפשר לעצמו לא להיות כזה "מורה" בפני. 

"יום אחד, X, יהיה לי כזה" אני עונה לו עם מבט שאפתני.

והוא, שהיה עונה לכל תלמיד אחר איזה תשובה עוקצנית בסגנון "קודם תלמד להשתלט על הטרנטה הזו לפני שאתה חושב שיהיה לך מוסטנג" העדיף לומר לי "ונכון כשיהיה לך רכב כזה אז תתני לי לנסוע איתך בו?".

וזה מבחינתי, הישג. זה אולי לא הרבה אבל הרבה יותר אותנטי מאשר אם היה נותן לי לגעת בו היכן שאני רוצה אבל כי רמיתי את דרכי לשם. זה כמו ההבדל בין להוציא למישהו 100 ש"ח מהארנק ובין להרוויח אותם ממנו אחרי עבודה קשה שבה הוכחת שאתה ראוי להם. החיוך הזה, הברק הזה בעיניים ולבטא את הרצון הזה להיות איתי בעוד סיטואציה כשהוא רוצה בה ולא רק כי הוא מקבל על זה תשלום, זה מספק הרבה יותר מלהשתמש בו כאוביקט, לפגוע בו ובאמון שהוא מפקיד בידי עם כל פיסה נוספת מעולמו הפנימי שהוא חושף בפני.

”יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה י). זה המשפט שמנחה אותי בחיים. חבל שאני בקושי נתקלת בו בעולם השליטה, היכן שהוא הכי צריך לבוא לידי ביטוי.

the paradox​(נשלט) - המשפט הזה . הוא זמין בשפע .
רק צריך את החכמה והיכולת לראות מבעד לשורות .
לפני חודש
ArchAngel​(שולטת) - בשביל להרגיש כבוד הדדי לא צריך לחפש אותו בזכוכית מגדלת, אם יש צורך לגייס משאבים מנטאליים מורכבים בשביל להצליח לזהות משהו שאמור להיות מורגש בצורה גלויה ומובנת מאליה, אז סורי... זה סתם עטוף בהתפלספויות שרק גורמות לזה להישמע מתוחכם מכפי שזה באמת. כמו בסיפור על בגדי המלך החדשים- למלך אין באמת חליפה שרואה אותה רק "החכם באדם", אין צורך להעמיד פנים כשהוא פשוט ניצב עירום ולחשוב שזו הוכחה לאיזו עליונות "שאדם פשוט לא מבין".
לפני חודש
foxman084​(אחר) - וואוו עוד מעט טסט מעניין מה יקרה ביום הזה
לפני חודש
ArchAngel​(שולטת) - בפנטזיה שלעולם לא תתרחש: שלישיית פורסד-בי עם הטסטר והמורה.
במציאות: אני מנסה לשרוד כשהמורה במושב מאחורי עם עיניי נץ, וטסטר חרא שיעשה לשנינו את המוות.
לפני חודש
foxman084​(אחר) - בפנטזיה הייתי מוסיף לכל אחד מהם באט פלאג שעם כל מהמורה בכביש הם היו מעקמים פרצוף...
לפני חודש

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י