שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני 4 שנים. 19 באוקטובר 2019 בשעה 20:34

אותנטיות מתפרשת אצלי כפשטות. לאחרונה יש על כך הרבה אירועים הזרים לי, דברים שמעולם לא עשיתי, שיחות שמעולם לא קיימתי, מצבים בחיים לא הייתי. לקח לי זמן לעכל הכל, והדבר עדיין לא הגיע אל סופו. יקח לי עוד הרבה זמן לעכל, להתרגל, ולהבין. עם הזמן הבנתי שכל דבר נובע מדבר אחר, אני מנסה להבין את הקשרים שבין הדבר האחד לשני, למשל אני מבינה שדבר מסוים הוא לא נכון עבורי מאחר שהיה דבר אחר, אירועים מסוימים שעיצבו אותי להסתדר רק בצורה מסוימת. אבל אין זה אומר שלעשות דברים אחרים זה לא בסדר. חינכתי את עצמי להיות בצורה מסוימת, ולכן זה מרגיש לי פסול. עליי להקשיב לעצמי, ועדיין לנסות דברים אחרים.
בחיים לא הייתי בקשר זוגי. תמיד חשבתי שזה גדול מדי על אחרים להכיל אותי, עם המגרעות, עם הסיבוכים, עם ההיסטוריה. ובעצם, אני מבינה שכל אלו מאוד שוליים. אם יתנו לי זמן, יצליחו לזכות באמון שלי לחלוטין, וגם יתנו לי רשת ביטחון, יתגלה האדם הכי פשוט שיש.

בסופו של דבר הכל עניין של פחדים, וחומות שנוצרו בעקבות מגננה שנוצרה בעקבות אירועי עבר כואבים. תמיד נכנסתי לסטוצים, פסלתי אנשים דיי מהר, למשל פסלתי את האדם שנגע בי קצת יותר מדי, ואת האדם שהיה ונילי מדי, ואת הבחורה הפוליאמורית (לעומת זאת לא פסלתי אחרת), פסלתי את הבחורה שהייתה לי קצת מוזרה מדי, פסלתי. פסלתי ופחדתי תמיד מלהכנס לקשר זוגי, עד שהאמנתי שלעולם לא אהיה בזוגיות. ואז זה קרה, התאהבתי והבנתי כמה רגש חזק מפיל את כל החששות והמגבלות. השארתי את החומות, אבל הורדתי את כל הגבולות ממני. אהבתי אותה עד לכדי שחשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיה. קרסתי במשך שנה שלמה בה כתבתי שירים ואין סוף פוסטים על כך שנשבר לי הלב. גם אין סוף פוסטים של תודה כלפיה, על שלימדה אותי מה זו אהבה אמיתית, על שבזכותה הפסקתי לפחד מלצאת מהארון, ולהתמסר, שכן ברגע שרגש הוא חזק מספיק כל הדברים הללו נהיים שוליים. רציתי רק לאהוב אותה לנצח. הודתי על הקשר איתה שהצית בי פרפרים, אך מצד שני פקפקתי ביכולתי לאהוב כך שנית. הביישנות שלה, בשילוב עם היותה שולטת, בשילוב עם היותה קצת מתוסבכת כמוני, בשילוב עם כך שהייתה גיקית ואהבה סרטי אימה כמוני, והיה בנינו את החיבור המדהים, הצחוק המתגלגל, המיניות. הפרפרים. היא הייתה הראשונה שאמרתי לה שאני מחבבת אותה (גם קצת לפני שהלכה אך בעיקר אחרי שהלכה הבנתי שהתאהבתי בה, מרוב כמות הכאב), היה בי הדחף להבין אותה ולהיות האבן שלה.

אם כבר עסקנו בהכרת תודה, התכונה הזו בי נובעת מהחוויות שעברתי. שברון לב מכל כך הרבה אנשים- חברים, משפחה, זוגיות- כל אלו הקנו בי בעיה של אמון, ובטחון. גם בעיה של התמסרות. אלו מתקשרים לי לדיכאון, שמתקשר לי להכרת תודה. הייתי חייבת למצוא דרך לחיות עם הדברים הקטנים שכן ראיתי שקיימים. למדתי לאהוב אותם יותר מהרגיל, להודות יום יום לשמש, לדשא, לעננים- לכל הדברים המובנים מאליהם, הפשוטים, רק כדי לשרוד, רק כדי להעביר את היום מבלי לבכות, או לרצות לחתוך ולמות. מבלי לקבל התקף חרדה ליד הרבה אנשים (דבר שקרה לי כמה פעמים אך הכרת תודה מאוד שיפרה את הדבר). הדברים הקטנים תמיד יהיו שם, האדם לא יכול להשמיד את הטבע לחלוטין, בנוסף לכך- הדברים הקטנים הם ברי השגה, דברים גדולים יותר ושאיפות, הרגישו לי קצת לא אמיתיות. לא האמנתי בעצמי, בכך שמגיע לי כל הטוב הזה שאני רוצה ומדמיינת. מתקשר לי מאוד לחוויות העבר שעברתי במשפחה ובקשרים. התודה לדברים הקטנים הגיעה למצב שבכיתי כל פעם כשעשיתי זאת, מאחר ש- איך בכלל פספסתי את הדברים הקטנים האלו שכל כך גדולים ותמיד היו סביבי? נזכרתי בכל אותם הדברים הכואבים שעברתי והימים ברחוב, הירח תמיד היה מעליי ומעולם לא הבחנתי בו באמת.

אני בן אדם מאוד פשוט- מאוד אותנטי, בזכות האהבה לדברים הקטנים- קשה לי לקבל מעבר לדבר הפשוט, קשה לי להיות חלק בסביבה מלאה במניירות ודברים שחורגים ממה שאני רגילה אליו. קשה לי, כי הפשטות הפכה אצלי לאופי, ולא רק- אלא גם ליצר הישרדותי. לדבר שגורם לי לאהוב את עצמי ואת החיים. אני מאוד מאמינה שהחיים הפשוטים הם היפים ביותר. מספיק לי שיש לי כמה בגדים פשוטים בארון שאני אוהבת ועושים אותי יפה מספיק. מספיק לי צמח אחד בחדר, אני גם חייבת שהכל יהיה לבן ומסודר כי ככה אני רואה דברים באופן יותר ממוקד. אני בן אדם שמאוד מסתפק באלה, שמחייך מגשם, שבוכה ממשפט שאמר חבר מסוים, שמודה על הקפה בבוקר, ועל הזמן הרגוע בספרייה.

כבר אמרתי שמעולם לא הייתי בזוגיות, מאז שנשבר לי הלב הכרתי מישהי שמההתחלה הרגשתי שיש פוטנציאל איתה שארגיש שוב פרפרים, כוכבים, שמיים פחות כחלחלים. הכרתי אותה, נפגשנו, התנשקנו. הכל קרה כל כך מהר, אבל כל כך איטי ונכון (לפחות עבורי). יש בנינו דברים שהם קצת שונים, אך דיברנו על כך ובזכות התקשורת והנכונות של שתינו החלטנו לנסות מצב חדש בו כל אחת משנה משהו מצורת החיים שלה.

משהו שניסיתי ורציתי לכתוב עליו היה ללכת למועדון בידיאסם, גם הוא מתקשר לי לפשטות. היה לי קשה, עם הלבוש השחור, עם הסצנות המוגזמות, הלבוש הרגיש לי כמנסה להתיימר ולהיות מגניב, הרי השולטת הכי טובה שהייתה לי, שהציתה בי הכי הרבה פרפרים, הייתה עם גינס כחול וחולצה לבנה כשפגשתי אותה. כמו כן הסצנות שהיו שם. בנוסף להכל ניסיתי להיות חלק ממה שהלך שם, ניסיתי לשחק יותר, ואכן היה מדובר במשחק שכל כך רחוק ממני. התחזקה אצלי הטענה, שאני לא מתחרמנת מלשלוט, הייתי צריכה פעם שליטה כדי להרגיש שאני אוחזת במשהו, כדי לקבל יותר ביטחון, גם כדי לשחק ולהבין שאני אולי משמעותית, באותה התקופה שמתי לב שלא לוקחים אותי ברצינות, במיוחד ההורים, מה שגרם לרצון הזה שיקשיבו לי. מה שעושה לי את זה זה להשלט, ולהיות טיפה דומיננטית, השילוב של שניהם, גם כן. אך יותר מהכל- אהבה מחרמנת אותי. להסתכל על בן אדם שאני אוהבת בעניים ושרוצה אותי גם, לדעת שאני הולכת לגעת במקומות הפרטיים ביותר שלו, לראות אותו חשוף. אמנם נהנתי במועדון, זו הייתה חוויה לא נורמטיבית, שונה, משהו לזכור. פגשתי כמה אנשים נחמדים, היה בחור חמוד שהצליף בנו, אישה מקסימה בכניסה, פגשתי מישהי מקסימה מכאן, זוג שהתחבב עליי על אף שהיה מאוד שונה מהווייב שלי כאדם ושהיו דברים שהציע שלא אהבתי במיוחד. בסך הכל היה חביב מאוד. התנסתי לראשונה בפומביות, באקט מיני עם הבחורה שאני אוהבת ואדם נוסף, רקדתי לראשונה ריקוד שהוא מיני ובכלל רקדתי לאחר הרבה זמן שלא. עם זאת, יצאתי עם הרגשה מגעילה של- איבדתי את עצמי, זו לא אני, שום דבר שם לא אותנטי.

יש בי פחד לפגוש בדבר שהוא לא אותנטי עבורי. ואיתו, גם הפחד לאבד את מה שכרגע אותנטי וקיים. הרגשתי לבד, הרגשתי שאני לא מספיק ואולי לא נכונה עבור האדם שמולי, שכן היא רוצה את זה כל כך, ואני התקשתי מאוד להנות מהסיטואציה כמוה. ושוב- הפחד לאבד אדם שאני אוהבת ושגורם לי להרגיש ניצוצות, כוכבים, ושמיים ורודים.

דיברתי עם החברה הכי טובה שלי וחברה חדשה מהצבא, ובעקבות השיחה איתן הבנתי מספר דברים: תחילה, הבנתי שהשנה הראשונה בקשר היא השנה הכי דינאמית וקשה. אני ממהרת להגיע למקום מבטחים, קרקע יציבה וגם ודאית. אני לא יכולה לצפות לדבר שכזה, שיגיע כל כך מהר- הגיוני שכאשר מדובר בקשר בין שתי נשים, שתיהן שונות, שתיהן עם מטעני עבר, שתיהן מעולם לא היו בזוגיות, ואף עבור אחת זה הקשר הראשון עם אישה, שקשר כזה יצטרך המון זמן, סבלנות, ניסוי ותהייה. עליי לקבל את חוסר הודאות, לנסות להיות בהווה ולתת לזמן לעשות את מה שהכי מדויק ונכון, יחד עם מאמצים משותפים. אני יודעת שאני סבלנית, ולא מוותרת בקלות על כוכבים. בנוסף, חברה שלי מאוד התלהבה כשסיפרתי לה שהלכנו למועדון בידיאסם. היא סיפרה לי שכשהיא הייתה עם ידיד שלה, הוא קשר את הידיים שלה לקיר, והיא נרתעה  והרגישה מצוקה. בפעם לאחר מכן, הוא קשר את הידיים שלה אחת לשנייה בעזרת אזיקים, והדבר היה עבורה נכון יותר. מתקשר לי לניסוי ותהייה. כשאמרה לי שהיא חושבת שזה מגניב אבל גם שאם תלך למקום כזה או שתרתע או שתחשוב שזה ממש מגניב, הבנתי שאולי אני מפספסת משהו- ושם הבנתי שחוסר החיבור שלי למועדון קשור באותנטיות ובפחד לרמוס חלק בי. מיד חשבתי על משהו שלמדתי בצבא, אפשרי להביא את עצמך גם לסביבה שהיא מאוד שונה. אני תוהה אם אפשר לעשות את אותו הדבר עם מסיבות? אולי אם לא אתלבש כמו כולם, אולי אם אפסיק לשחק את השולטת ואתרכז בדברים שיותר מדברים אליי, מיניות. אולי אם אמשיך לבדוק את עניין הפומביות, אולי אם אדבר גם על הצרכים שלי- זה בסדר לא להגיע למקום כזה כשולטת ונשלטת, זה בסדר שזה דינאמי ומשתנה, אנשים הם שונים, וקשרים גם הם כך. לא הכל פשוט ורגיל. אולי אצליח למצוא דרך להרגיש פחות זרה בסביבה הזו? אני לא מצליחה לתהות מה יקרה אם לא אצליח להתחבר לדבר ואיך זה ישפיע עלינו, אבל אני כן יודעת שנכון לעכשיו אני מוכנה לנסות שוב. עוד קצת. הבנתי מהשיחה איתן, כמה חשובה לי תקשורת בקשר. בנוסף, כמה חשוב לי להיות חשובה יותר מאחרים עבור האדם שמולי. 

אמרתי שאותנטיות מתפרשת אצלי כפשטות, אך אולי הדבר הוא שגוי. אנחנו יכולים לעשות דברים בשבריר השנייה, מבלי שום מחשבה, שיבואו מתוך כוונה אמיתית, כמו פשוט ללכת למסיבה. פשטות דורשת מחשבה פעמים רבות, ולכן לא תמיד היא אותנטית במיוחד, יותר כנה. חשובה לי כנות, אבל על הקשר ביני לבין כנות וכל זה אצטרך לכתוב פוסט חדש, אחר, ארוך מאוד. משפט שחשבתי עליו לאחרונה: ״ברגע שמתחילים לחשוב זה כבר לא בא מבפנים״ זה נכון לגבי הכל, נכון לגבי אהבה, נכון לגבי מיניות, נכון לגבי הכל. אני משתדלת שלא לחשוב, ובפעמים הללו שכן מנסה להבין מה הניע אותי לכך, והאם יש אלטרנטיבה. בעצם אולי כשאנחנו חושבים, זה בא מהמקום הכי עמוק שלנו של הפחדים, החששות, הספקות- התת מודע המרהיב. אם רק נפתח עניים לאלו, לפחדיו של האחר, לספקות- אין דבר יותר אינטימי וכנה מזה. הכנות הנדירה היא מה שכל כך, אותנטית עבורי.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י