אני קצת חופרת כאן בימים האחרונים. מתנצלת על כך, וכרגיל, מודה על הקשב שלכם.
לא יודעת איך אני מרגישה. בשבועיים האחרונים, אני שילוב של דברים רבים: עצבות שממלאת אותי לפעמים עם סיבה ולפעמים בלי כל סיבה הגיונית, שמחה מהדברים הקטנים, הידיעה שמגיע לי דברים גדולים- אני פועלת עבורם, משיגה את חלקם, ושמחה. מנגד- מאבדת את חלקם, באיטיות, וכואבת. זכרונות שמחים- פגשתי את המורה לאומנות בקניון לאחר שנה בה לא התראינו, הייתי על מדים, זה היה מרגש. אני מלאה בחוויות עם חברים ישנים וחדשים, מלאה בחלומות גדולים שנראים קטנים, בזכרונות כואבים(אך אלו ממלאים אותי שנים).
תמיד חשבתי שיש לי חלומות גדולים ומסובכים, שרק היום, אני מבינה כמה הם פשוטים. לאט הם מתקזזים לקו לבן אחד.
ואילו, הזכרון מתעתע בי. זיכרון אחד נהפך לכתמים רבים, זכרונות רבים ככתמים חדים ודוקרים.
כמעט כל דבר מהווה עבורי טריגר לזיכרון הזה, ולכתמיות הזו שמציפה אותי מבלי משים.
כשאני מרגישה עצובה ומתוסבכת, אני חושבת על הימים הישנים בהם הייתי שמחה ופשוטה. בפעמים בהם אני נזכרת כמה הייתי שמחה ופשוטה, אני מצטערת על מה שגרם לי להיות כל כך מסורבלת היום.
לפעמים אני נזכרת במה שאף אחד לא מעיז או רוצה לשאול אותי, ואני לא מעזה לבקש לספר, אך בכל מקרה כל חבריי עסוקים הם בצרות שלהם, קטנות או גדולות- יש את האכזבה הזו, על שאינני מעניינת מספיק. לחלקם לעולם לא אהיה קרובה, עבור חלקם אני נשארת אבן. זה כואב, להדחיק את הכאב של עצמי, רק כי אני יודעת שאם אבכה עכשיו לא אצא מזה שלמה. אהיה מפורקת. כל היום וכל אתמול חיפשתי עם מי לדבר, את מי לראות, ונותרתי לבדי. הכתמיות הזו בצבעים של אדום ולבן מחרפנת. ריחוק ואהבה, ודיכאון, אך בגלל החורף השמיים אפורים ואין כחול יותר, לכן לא אציין את הכחול המוכר. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, אגן על הילדה שספגה כל כך הרבה.
ושוב אני נזכרת: הימים בהם הייתי מאושרת, היום בו אחותי נולדה ולא עלה בדעתי על שהולך להיות. את היום בו הוריי התחרפנו אני לא זוכרת. אני זוכרת אותה כתקופה ארוכה המורכבת מכתמים גדולים, קטנים, וגדולים יותר. חדים, מטושטשים, ומעוותים יותר. אני זוכרת את הקללות והעלבונות: זונה, כלבה, טיפשה, מכוערת, שחורה, את כלום, את אפס, חבל שאת חיה, חבל שאת בעולם, תתאבדי כבר, אמן שתקפצי מחלון, אמן שמכונית תדרוס אותך, אמן שמשאית תדרוס אותך, אמן שתעלמי מן העולם, את הורסת את החיים שלנו, את
טעות
ולא יהיה ממך כלום. אני זוכרת את הפעם ההיא שאמא רצה לחדרי, מאפיין של הריבים שלנו שאני זוכרת מעט: ריצות. תמיד כשרבנו הייתה אלימות, והמון ריצות. בפעם ההיא אמא הצביעה על החלון בעוד עמדתי בוכה ושבורה בפתח הדלת, ואמרה לי ״תקפצי, אני מחכה, תקפצי״. הבית שלנו היה מורכב כך שיכולתי להקיף את כולו במעגל, תמיד כשההורים כעסו, אמא הרביצה. פעם זה היה סתירה, פעם בעיטה, פעם אחרת היא ירקה עליי, פעם אבא משך אותי, פעם הצמיד את הסנטר שלו אליי ואיים, זיכרון: אבא רץ אחריי, ואני כמו בכל ריב דאגתי להחזיק משהו כבד, ארוך, לתקוף איתו כשתהיה לי הזדמנות- רק לצאת מזה, לא עוד מכות, לא עוד קללות, לא עוד בכי וריצות. לבסוף שיניתי כיוון- הגעתי אל החדר של הוריי. עמדתי על המיטה והתחננתי שלא יפגע בי. הוא נשכב מעליי בעוד הוא חנק אותי עם ידיו הגדולות. אני כבר כמעט הפסקתי לנשום, עד שהוא עזב את גרוני, ולא הצלחתי לקום עדיין- ממשקל גופו הגברי והכבד. בהתחלה חשבתי שהריבים יעברו, עם הזמן הם החמירו- אני זוכרת שאמא תמיד התנצלה לאחר כל ריב, והבטיחה שזה לא יקרה יותר, ממש כמו שתיפת מוח שהתרחשה שנים. גם שנים מאוחרות יותר, כשהלכתי לגורמים חיצוניים, פעם היא הכחישה את כל שהיה, ופעם התנצלה ואמרה שהיא מכחישה כי היא מפחדת שיקחו אותי מהבית. היא יודעת שאם אספר אולי יוציאו אותי מהבית הלא מוגן, במעטפת של ״ אני פוגעת בך כי אני אוהבת אותך״. אמא אמרה פעם אחת שאם לא אחזיר מכות כשמרביצים לי, אני אהיה בסדר. הענישו אותי ממש באותן שנים. כמו שהענישו ילדים פעם. ריתוקים, ועוד. במשך תקופה נתתי להם להכות אותי ולסמן אותי ולא החזרתי. ואז המכות החמירו, ומ״יופי שלא החזרת״ זה הפך לעוד עונשים, לאת לא בסדר. החלטתי להפסיק לשתוק, הגנתי על עצמי בריבים הבאים. עם הזמן, התחלתי להשתגע, ולהתחרפן. לא יכולתי לספוג עוד כאב, התמלאתי עצבים. אני זוכרת שכל כך נעלבתי כשקיללו אותי, כשהרביצו לי, שרקעתי ברצפה, העפתי חפצים, שברתי המון מהם. אני זוכרת שצרחתי, באיזשהו שלב התחלתי לצרוח שבא לי למות (כמו באותה הפעם שהיא אמרה לי שאני מוזמנת לקפוץ מהחלון ולהתאבד), לא הייתי בדיכאון אז. גם לא כשבעטו אותי מהבית עם הפיגמה, גם לא כשישנתי ברחוב, כשהתחלתי לקחת קונצרטה, במקום שתופעות הלוואי של ״דיכאון״ , ״מאניה״ , ״הרצון או המחשבה להתאבד״ , ״מחשבות אובדניות״, יגיעו ויעברו, הן נשארו, מאחר שהזדהתי עם הרגש כמעט מיד. הייתה לי סיבה להרגיש אותו, ולהכיר בו. הייתי עצובה, שרוטה, ומתוסכלת, כבר בגיל קטן. אני זוכרת שבכיתה ג ברחתי בפעם הראשונה מן הבית, עם תיק מלא בגרביים. רעדתי כשעשיתי את זה. זו רק הוכחה לכך שהייתי כל כך קטנה ותמימה, וכל כך נואשת לאהבה ובית. בפועל חיכיתי להורים במשך שעות מתחת לבית, שיבואו אליי, שיתנצלו, שיחבקו ויעטפו אותי. הכי מחרפנת הייתה התקופה שאני השתגעתי בעצמי. זה רק מובן מאליו אחרי כל מה שעברתי, אחרי שהסבילות והסבלנות שהייתה לי שנים נמוגה, ואמא ואבא אמרו: היא משוגעת, היא חולת נפש. אתם הפכתם אותי כך, אתם קלקלתם אותי. ובגללכם, עם כל אהבתי אליכם כיום, אין יום בו אני לא נזכרת, ובוכה, ונחרדת, ומפחדת, מנטישה, מפגיעה, מהדיכאון שישוב. חרדת הנטישה שלי לא התחילה בלב השבור, אלא כשהוריי כבר בגיל כה צעיר ורעוע אמרו לי שאני לא רק טעות עבורם, אלא גם שלא צריך אותי בעולם. כשסילקו אותי מהעולם כולו, ההורים, העולם, האהבה, חלק מחבריי. איך יהיה בי כל אמון? ושוב- אני האבן, אני שסופגת הכל, אני בעלת הסבלנות הרבה. כל הכבוד לי באמת, על שאני לא דורשת יחס זהה, על שאת נפשי אני כך מכתימה.
עכשיו אני מחוץ לחדרי, יושבת על כיסא במרפסת, יושבת וכותבת על רצף הטעויות בחיי, על הכאב שנשמע כל כך קטן ואנשים לא באמת מבינים. השמיים שחורים ריקים. הכל נראה כל כך מפחיד כשהם כך, כשהמרחק אינו מדוד ביני לבין כוכב אחד, כשהמרחק הוא אין סופי ומטושטש. אך גם עם המון כוכבים בשמיים, היו הם מופיעים ככתמים בגדלים שונים. ממה אני רועדת? אולי פוחדת מהמרחק, אולי קר לי. אולי קלטתי שאני בוכה בדיוק עכשיו, אולי אם אנגב דמעותיי הכתמים שמולי יהיו חדים, מנצנצים ויפים, כאילו היו כוכבים.
