התחיל עם אש...
כל אחד מאיתנו מהצד שלו תרם ללהבות,
כל אחד מסיבותיו שלו.
הוא "הראה לי" שהוא יכול, אני מצידי הגבתי "לכאורה"באיפוק ובגרות...
עד שהתפוצץ לי הפיוז, הנעתי את האוטו והגעתי הביתה לשבור את הכלים.
כשבפועל היה מתוכנן שאתן לו שקט ליום יומיים עד שיעזוב את הבית.
תאכלס אנחנו נפרדים על בסיס שבועי כבר לא מעט זמן , אבל בפועל זה נראה לגמרי כאילו לא .
כל כמה ימים פיצוץ על משהו אחר, שנינו יודעים שזה כבר לא הקשר הנכון לנו... כבר כלו הניסיונות..
ולמרות זאת, לא באמת רוצים לוותר!
אהבה זה חרא של דבר בשלב הזה שתדעו לכם!!!!
הדבר הקשה ביותר הוא להודות בפני עצמך שזה כבר לא מספיק.
כבר לא מסכימים על כלום( כמעט)
שום דבר לא מספיק טוב לשנינו.
ולא באמת אפשר להצביע על משהו ספציפי שגורם לזה, פשוט החיים שיצרנו לנו, אם במודע ואם לא כבר אין דרך לעשות את זה נכון ומתאים עבורנו.
נעשו טעויות רבות במהלך השנים, כבר לא רלוונטי מי עשה מה או מי אשם.
הלילה, כשהגעתי הביתה במטרה ברורה לריב מטורף לגמרי, כולי טעונה ומוכנה לשיגור נתקלתי בו עם מבט כל כך לא מוכר לי.. שמהר מאוד הורדתי הילוך.. לא היה לי מושג למה לצפות...
הקשבתי לו ולסיבות שגרמו לו לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע שהטריף לי את המוח, עוד לא הספקנו לסיים לארוז את חפציו וכבר מפרסם פוסטים ומעדכן פרופיל ל "מחפש"
והבנתי, אולי בפעם הראשונה מזה שנים...
שזו הדרך היחידה שבה הוא יכול להרגיש שהוא ממשיך הלאה, זו הדרך שלו לשחרר את כל הרעש שמתחולל לו בפנים...
אני מצידי הסברתי לו שאני נפגעת ממנו כשהוא מניע את הגלגלים להתקדם הלאה כשהוא עדיין ישן במיטה שלנו ועוד לא יצא מהבית.
ביקשתי ממנו שיכבד אותי... למרות שלא כתב דבר שהזכיר את הפרידה ולא שפך לכלוכים עליי בשום אופן.
אבל אם אני רוצה להיות באמת כנה אתכם... אז שתדעו שאני לא באמת יכולה לבקש ממנו את זה.
אחרי שיחה מאוד ארוכה השכלתי להודות שאני לא יכולה לדרוש ממנו כבוד, לא ביני ובינו בכל אופן.
הפריבילגיה הזאת אבדה לי לפני כמה חודשים, כאשר עשיתי מעשה שכמעט ולא ניתן לכפרה.
ועדיין - מצידו הראה רצון טוב וניסה לתת לי לתקן ו לאפשר לי לפצות על המעשה...
אבל אני שיקרתי על משהו מאוד מהותי, שקר ראשון אחרי ארבע שנים.
ולצערי לא הצלחנו לתקן.
קשה מדי לתקן.
אני מתנחמת בדבר אחד...
על שמירת הכבוד בפני אחרים הסכמנו שנינו.
לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה...
אני רוצה להודות כאן בפני כולם , שכל מי שיקרא יידע שהטעות היא שלי בלבד.
כל מי שמכיר אותנו ויגלה על הפרידה הזו בזמן כלשהו,
אני לא יכולה לדבר מילה רעה אחת עליו, כל מה שקרה או לא קרה, כל מה שרציתי או לא, כל מה שקיבלתי וגם אם לא...
היה בהסכמה מלאה מצידי!!!
בחרתי להישאר בכל יום מחדש, כל בוקר ובוקר בחרתי בו ובקשר הזה.
אני מודה על האמת שלי לראשונה מזה ארבע + שנים
אם לא התאים לי ונשארתי למרות זאת, אז למי אני יכולה לבוא בטענות??
אני מודה לך על שנים טובות, על רגעים מדהימים וגם על אלו שלא.
למדתי המון, מה טוב לי ומה לא.
מה אני מוכנה לספוג ומה כבר לא אספוג שוב.
איפה הנקודות החזקות ומה החלשות שמכשילות אותי.
וכמובן על איזה טעויות לא אחזור לעולם!!
מכל רגע ורגע אני אסיק את המסקנות שלי לעתיד.
כל מילה ומילה בשיחה שלנו הערב גרמה לשנינו לדבר באמת,
בפעם הראשונה בכל הקשר שלנו, לקחתי אחריות על כל הטעויות שעשיתי, על כל הדברים שעשיתי ועל הרבה שלא.
אני מתנצלת על כל הדברים אותם נכשלתי לבצע, גם אם היתה לי כוונה טובה, אבל לא הצלחתי להתגבר על פחדים שקיימים בי ומונעים ממני לראות מעבר להם.
על פחד משתק שלא הצלחתי להתמודד איתו, לא משנה בכלל אם היה מוצדק אי פעם.
שפטתי אותך על אירועים בודדים, סטוצים חסרי משמעות שהיו וחלפו באותה הנשימה, אבל לא הצלחתי באמת להתגבר עליהם, לא משנה בכלל האקט עצמו ולא על זה אני נתקעתי כל השנים, הרי בעצמי צירפתי לא מעט נשים שחלקו איתנו לילות... אני נפגעתי מההסתרה של המקרים, והדרך בה גיליתי עליהם...
לא באמת הצלחתי לסלוח בלב שלם.
ובעקבות זאת לא אפשרתי לנו להתקדם לשום מקום, נתקעתי עם החששות וחייתי איתם( וממש לא בשלום בית)
אם הייתי אמיצה להודות שהפחד הזה לא יעזוב אותי , אם רק הייתי משכילה להבין שזה משתק אותי, כמה אני פוגעת בשנינו כי זה לא באמת חולף, אבל אני פשוט לא מסוגלת להרפות.
אם הייתי מודה, בפני עצמי בעיקר, הייתי עשויה לחסוך לשנינו הרבה כאב.
אם רק הייתי מביטה באופן רציונלי על כל הזמן שעבר מאז המקרה האחרון, הרי עברו כבר כמה שנים מאז.. כמה שנים שבהן לא עשית שום דבר דומה לזה ואפילו לא חלף לך במחשבה לעשות את זה...
אם הייתי פותחת את העיניים הייתי רואה שאני היחידה.
אז לצערי הקרע כבר לא ניתן לאיחוי, הטעויות רבות מדי, האכזבה כבר צורמת והלב של שנינו מדמם.
אז סליחה אהוב שלי, על שלא הענקתי לך את מה שאתה מבקש.
סליחה שלא הצלחתי להיות הנכונה עבורך.
וסליחה ענקית על שגרמתי לך לכאוב רק כי אני לא מסוגלת לשחרר.
אני מקווה מאוד שתהיה מאושר עד הגג, שתגיע אליך הנכונה עבורך, זו שתהיה לך מה שאתה רוצה ושתדאג לך כראוי.
אחת שתחזיר לך את הטעם הטוב שבטיפשותי הפכתי למר.
אני לא המתאימה, אין יותר מילים שיביעו כמה שאני מצטערת שהתעקשתי וגרמתי לך לכאוב.
ואחרי כל הדיבורים כבר התגלגלו לך העיניים, כמעט אור יום... ונשכבת במיטה ואני התבוננתי בך שוקע לתוך שינה...
כשסיימתי את עיסוקיי ונשכבתי לצדך, בפעם האחרונה ככל הנראה ... הרגשתי את המילים שקיבלו נפח אמיתי והכבידו על הנשימה.
אז הבנתי בכל נים בגוף שזה נגמר באמת.
עם המון אהבה ולא פחות כאב, אני ❤️
