אוהבת ללקק אותך בכל פינה. אוהבת למצוץ אותך מכל איבר.
אוהבת לינוק ממך. אוהבת כל תא ותא שלך. וכל תא שעובר ממך לתוכי.
אבל..
לזמן ממושך זה מעייף...או שנתפס לי איזה שריר ונהיה לי לא נח
או שנגמר לי הרוק ומתייבש לי הגרון.
ואז אני עושה הפסקה, בלי לבקש רשות
כמו היום למשל,
סימנת לי להמשיך ללקק ... וסירבתי.
הסיכון שלקחתי מכניס בי אנדרנלין.
אתה מתחיל לספור...ואומר-״בחמש, אני מביא ת׳מקל״
חמש שניות ארוכות אבל גם קצרות שהמח שלי בספידים של כן ולא
מאתגרת את עצמי . מתגרה בך. מתגרה בי. מתגרה מהפחד.
בוחנת לך ת'גבול. בוחנת לי ת׳אומץ.
עומדת על קצות האצבעות על המעקה מתנדנד של מרפסת בקומה חמישית.
שבריר שניה לפני חמש...הפחד מכריע אותי ואני מתחרטת.
אבל מאוחר מידי.. אתה בחמש מזנק לחדר להביא את המקל..
אני מתחננת ומתבכיינת ומשקשקת מפחד. המעקה מתנדנד לי חזק.
כמובן שזה מאוחר מידי אבל אין לי שליטה- זה המצב צבירה שהמח שלי נמצא בו - מצב מתחנן.
אולי זה יפחית מהעוצמה. אולי מהכמות.
תוך שאני די היסטרית . מתפתלת. מתקפלת. אתה מיישר אותי ודורש - פנים לספה ותחת למעלה.
הצלפה חזקה ראשונה. זה כאב.
אני מתחבאת בין רגליך ומנהלת מאבק אבוד - והצלפה השניה. הכאב בלתי נסבל באמת.
בשלישית - כבר עמדו לי דמעות שהצלחתי לבלוע ורעד של אנדרנלין ופחד.
וזהו. עצרת פה. שניה לפני שאני צורחת או בורחת, שניה לפני שאני מועדת ונופלת מקומה חמישית.
אתה מחבק ומרגיע עד שחוזרת לי הנשימה, מבטיח שזה נגמר.
מלטף לי בשורף...ושואל כדי לתזכר - ״מה את עושה?״
״מה שאבא אומר״.