החדר שקט
ברקע אוושת המזגן החרישית
בשקט הזה היא שומעת היטב את פעימות ליבה הסוער
האוויר השורק מאחוריה גורם לגופה להתכווץ אוטומטית,
רגע לפני שכאב המכה על אחוריה האדומים גורם לה לשחרר צעקה שמפירה את הדממה בחדר
למרות הדמעות, למרות הכאב, היא לא שוכחת
ממהרת לומר בקול רם
"35, תודה אדוני על שאתה מלמד את השפחה שלך, תמשיך בבקשה"
היא מבקשת עוד כי היא יודעת שמגיע לה
היא יודעת בדיוק על מה ולמה
בדיוק כמו שהיא יודעת כמה עוד הצלפות נותרו עד שהלקח יוטמע בבשרה (אם רק לא תתבלבל בספירה)
שריקה
הצלפה
צעקת כאב
תודה
בקשה לעוד
ושוב שקט, מבורך, קסום, עד השריקה הבאה
חזרתיות מונוטונית, איטית
שצורבת לתוך בשרה את ההבנה שלה
את הידיעה שהייתה צריכה לפעול אחרת
להקשיב, לציית, ליישם
חזרתיות שמבטיחה שהלקח ייזכר לאורך זמן
לבסוף השקט שב ושולט בחדר
ידיה מותרות
והיא צונחת על ברכיה
מתנשמת
זוחלת לרגליו, מתחככת, מנשקת
מצטמררת מהמגע הרך העונה לה בתמורה
השונה כל כך מהכאב החד שהעניקו לה הידיים האלה עד כה
המגע המנחם, המרגיע, המחבק
היא מתמסרת אליו, כל כולה
מוכלת
אוהבת
ואולי, בפעם הבאה
היא תגיע בזמן לפגישה שלהם
כי המחיר של כל דקת איחור צרוב היטב על גופה
ואולי, היא חושבת לעצמה, מחייכת, היא דווקא רוצה לאחר...
