חתול מעורר

חשופים

אנחנו כל כך חשופים פה בבלוג. חולקים את החלקים הכי מוסתרים מעיניים קרובות שמכירות. כי נוח באנונימיות.
אך מה קורה כשהיא כבר לא קיימת.
כשכל פוסט גורר אחריו מספיק פניות שמציבות לנו את האמת הפשוטה, שהאנונימיות כבר לא כזאת אפשרית בעידן הנוכחי.
חזרתי לפה בתור דנייאלה אחרי שנים שהייתי ליידי אלכס.
ולאחרונה מגלה שאת מה שחיפשתי בהתחלה כשחזרתי לפה, דנייאלה כבר לא יכולה לשמש עבורי שוב.
לאט לאט קילפתי עוד ועוד שכבה,
והינה אני שוב חשופה.
כבר מחפשת מחדש את אותן שכבות להתעטף בהן בחזרה.

עייפה
כל כך עייפה.
האנרגיות שהיו מנת חלקי כבר לא מייצגות אותי.
מחפשת להטען, לחיות מחדש, לבעוט בעולם, לאחוז לו בבייצים.
ובנתיים מתפשרת ועדיין מנסה לאחות את השברים.
כי אהבת אמת,
חווים בעיקר בפנטזיות,
ואז מקיצים,
לחיים האמיתיים.
הם לא כאלה יפים,
הם לא כאלה ורודים.
ככה זה כשלבד,
עדיף כבר להשלים ולהפנים.

ואולי בכל זאת זו עוד קריאה בכריזה,
לנוסע הנכון לעלות בתחנה הבאה.