ללכת ברחוב עם חולצה קצרה ולהרגיש את הקור, אט אט להתחמם מההליכה, להרגיש כה שלווה. להיות מאוזנת לשנייה.
להודות על הדברים הקטנים בחיי, הפעם הם לא הטבע, הפעם- שיחה קצרה עם חברים, חיבוק קצר, ארוחה משפחתית אחת.
לזכות במנוחה בשגרה מאוד עמוסה, ובמנוחה: מקלחת חמה, אוכל טוב, ויטמינים נחוצים.
להודות על הפתיחות, על היכולת לתקשר בצורה מיטבית, על כנות, ואיתה: על חשיפה, על פגיעות.
הרגע בו אני מבינה שלא הכל זה אני, לא הכל על כתפיי. לא הכל שלי, יש דברים שהם של אחרים.
לאכול גלידה באמצע החורף באוטו, לצד אמא.
לקבל ליטוף על הראש מחברה טובה שגדולה ממני, ולהרגיש קצת יותר מוגנת בעולם הזה שמפחיד אותי כל כך.
להתחיל פיזיותרפיה ולדעת שמכאן המצב ישתפר, יחד עם יחס חם מהפיזיותרפיסטית.
הידיעה שתכף יש לי תור לקב״ן ואני כל כך מתרגשת לקראת.
לקרוא ספרים, מנגות (המון רומנים חמודים), ספרי שירה חדשים שקניתי אתמול, ובניהם: אלתרמן, נתן יונתן, תום הדני נוה..
לדעת שבעת שינה, אין כלום מלבד רוגע. אין חרדות, מחשבות, אנשים, כאב.
לדעת שיבוא היום ואמצא את המקום המדויק לי. אני מתקרבת לשם מיום ליום, תכף אהיה שם, אני קרובה. אני מרגישה שאני קרובה.
אני לא יודעת איך אהיה עוד כמה שניות, או דקות- אך כרגע טוב לי. כרגע אני נושמת אוויר צלול יותר, כרגע עוד החיוך על פניי, זוהר. להתמקד ברגעים הפשוטים בעודי מאושרת.