לקחתי על עצמי יותר מדי. אני מזהה את זה עכשיו.
אולי זו עצלנות, ואולי זה באמת עודף המשימות, ריבוי המקורות. אני לא מצליחה לשקוע באמת בשום דבר. כל דבר שאני עושה גורם לי להרגיש אשמה מיידית על הדברים האחרים שאני לא עושה. "עוזרת מחקר", "מלמדת קורס", מורה פרטית, סטודנטית בעצמי. יש לי יותר מדי אנשים לאכזב. הסטודנטים המסכנים שאני לא יכולה להיות מספיק מוכנה עבורם, החוקרת שמחכה לתוצאות, התלמידים שמגיעים עד אלי רק כדי שאתבלבל עם חוקי נגזרת. ואני לא רוצה עוד. אני רק רוצה שייגמר לקצת. אני לא רוצה עוד תרגילי בית. אני לא רוצה לרדוף אחרי ההגדרה המדויקת כדי לנסח את התשובה המושלמת. אני מגישה חצאי ורבעי אמיתות בשביל ההוגש המזדיין הזה, ואני לא רוצה לראות אותו עוד.
אבל כשאין כלום אני נובלת.
חלוקת הקשב הזו קשה לי. נמאס לי מהחלטורות. אני רוצה כסף. אני רוצה להרגיש בנוח עם הדירה שאני חיה בה. אני לא רוצה לעבור ליד חנויות שיש בהן דברים שאני צריכה ולהגיד "עוד מעט". אני לא רוצה להרגיש אשמה על הבית שאני ישנה בו. אני לא רוצה להרגיש אשמה על שום דבר, אבל האשמה מקננת בי כל הזמן. אני חושבת שהתבגרתי אבל לא התנערתי מהתחושה שאני לא מספיק. שאני לא אהיה מספיק. שכל עבודה שאני אתחיל יהיה השלב שאני אפשל. שכל קשר שיתחיל אני אחרב. ושזה שהתחלתי להתאמן זה זמני זמני זמני והשמנה הוא נצחי נצחי נצחי.
ואני מקווה שאתם קוראים בבלוג שלי מספיק זמן כדי להבין שאני עומדת לקבל מחזור.
ואם לא אז לימדתי אתכם הרגע את כל מה שיש לדעת על רגעי המשבר שלי.
והלוואי והיו לי קורסים כל כך תמציתיים.
-----
כיביתי את הויברטור ושכבתי על הצד, מתענגת על הכאב העדין של הפלאג. גלים של אורגזמות נשטפים ממני ואני באופוריה.
אני שולפת את הפלאג בעדינות ולוקחת אותו לכיור האמבטיה לשטיפה כשהדלת של הבית נפתחת ואני שומעת את השותפה מלווה באבא (הביולגי) שלה נכנסים.
מכאן זה התגלגל לשלישיה לחובבי גילויי העריות מבינכם,
או להסתרת פלאג מתחת לחולצה כמו סיגריות בגיל 16. לבחירתכם.
