ג'וני מצא חן בעיני מהרגע הראשון.
כמובן שבמכון של עשרות גברים וחמש נשים הגבר היחיד שאני אדלק עליו הוא בן 45 נשוי עם שתי בנות. נשוי מונוגמי. יצא לי להתעסק עם נשואים מהאתר הזה כמה פעמים. אני אוהבת את הספייס שהם נותנים, אני אוהבת את זה שהקשר תחום מההתחלה, ויש מעט התלבטויות של "לאן זה יתקדם?". זה יישאר בדיוק איפה שזה, וזה משהו שקל לי לעבוד איתו. פחות סימני שאלה זה הרבה יותר כיף.
הנשואים מהאתר היו בזוגיות פתוחה, סגורה, או סגורה ושיקרו לי על זה. וזה אף פעם לא ממש הפריע לי, חוץ מהפעם ששיקרו לי, מתוך ההבנה שמה שקורה במערכת יחסים ארוכת טווח לא נתונה לצו המוסרי של סרטי קומדיה רומנטית אמירקאים. נפגשתי עם גברים שנתתי להם חופש ממקום שהם לא יכלו להיות עצמם. הם הרגישו טוב, אני הרגשתי טוב, וכל עוד האשה לא ידעה גם היא הרגישה טוב. קל להגיד שיש מוסר אחד ויחיד, ואת זה אני אומרת כבר עכשיו לכל המגיבות הצדקניות שבדרך - זו הדרך העצלנית, הקלה. כל מקרה הוא שונה. אפשר להסתכל על מקסימום התועלת, ואפשר להסתכל על היושרה, וכל אחת מהדרכים תניב תשובה אחרת - אבל אם יש תשובה שאני שונאת זה "כי ככה זה". אני אוהבת ללכת בדרכים העקלקלות שלי, שמקלות עלי.
ג'וני מוריד אותי מתחת לבית אחרי האימון. אני רוצה את הידיים השריריות שלו על הגוף שלי. אני רוצה את הפרצוף הנבוך שלו בכוס שלי. אני רוצה להרגיש את הגוף שלו רועד כשסוף סוף הוא יקבל מציצה כמו שצריך. אני רוצה לשאול אותו אם הוא רוצה לעלות.
אבל אני לא יכולה. אולי עוד לא. אולי אף פעם.
אולי בגלל שאנחנו מתאמנים ביחד, ואני לא רוצה להוסיף מבוכה. אולי בגלל האשה ושתי הבנות שמחכות לו בבית. אולי אני לא רוצה להיות הפאם-פאטאל שתמיד ייחסו לי, ואולי אני ייחסתי לעצמי. אני לא רוצה להיות זו שגוררת אותו למקום אפל. ואולי צעד אחד מעבר, אולי אני בת ה26 הקטנה, דואגת שג'וני המסוקס עם המבטא הבריטי לא יוכל להתמודד עם מה שאני רוצה לתת לו. אולי אני אהיה יותר מדי בשבילו.
