מעולם לא הייתי טובה במערכות יחסים, אבל אני מניחה שהפעם אני ממש הולכת ומשתפרת.
יצא לי לאחרונה לשוחח עם שני אנשים שונים על עניין התקשורת במערכת היחסים, וכמה שכולם אומרים שזה חשוב, אבל אף אחד לא מתייחס לכמה זה באמת קשה. כמה זה קשה להגיד את הדברים שמפריעים, וכמה קשה זה להיות הצד המקשיב, שיכול להעלב ולהפגע. ובשני המקרים אני מוצאת את עצמי מצטנעת ולא משוויצה בכמה השתפרתי בזה לאחרונה.
יש משהו טוב עכשיו, ויש רנסנס שמאוד מפחדת שדברים הולכים מהר. כי כל הדברים שהיו טובים בהתחלה נהרסו בשלב מאוחר יותר. אולי, דווקא האחרון כבר לא נהרס, אלא נשמר שם משהו. לא עיי חורבות אם כי אימפריה שירדה מגדולתה ושמרה על קסמה. אח שלי אמר לי פעם שהוא רוצה לשמור על קשר עם האקסיות שלו כי הוא מרגיש שאם הן היו משמעותיות בחלק בחייו אז הוא צריך להמשיך להשאיר אותן בחייו ואני אמרתי שזה נשמע בלתי אפשרי ושזה דורש בגרות. ואולי היום אני בוגרת. אולי היום אני יודעת דברים על עצמי קצת יותר טוב ממה שידעתי קודם. אני יודעת להקשיב לעצמי ולתקשר את זה לסביבה.
בקשרים כאלה שיש יותר מבן אדם אחד מעורב צריך להבין איך מכניסים את כל האנשים האחרים לתקשורת עם מי שאת עומדת מולו. פעם זה היה לי מאוד קשה, אני מתחילה להשתפר. אני מסתכלת על קנאה כעל דבר מסויט ומזעזע, שיש להחריב ולהפיל, אבל למען האמת אולי היא חלק ממני. הרעיון של לקבל את הדברים הרעים באמת, ולהפוך אותם לחלק שאין להתבייש בו הוא חדש ומרהיב בפשטותו. זה עקרון, זו הגדרה, וכשההגדרה מנוסחת כמו שצריך כל ההוכחות כותבות את עצמן. אני מתחילה לשחק ברעיון הזה.
אני מפחדת שדברים הולכים מהר. אני מפחדת כי כשדברים הלכו מהר זה נגמר יותר כואב. אני נזכרת בא' מגיל 19, בתקליטים בעליית הגג. במיקרוקוסמוס שלנו שכל מי שהיה בחוץ היה יכול רק לקנא בקסם האינסופי שריחף בינינו. לא הייתי מספיק חזקה אז כדי להשאר. אולי באמת לא הייתי צריכה להשאר. אבל מה שהיה יכול להיות שם, אם הייתי אחרת, אם הוא היה אחר, זה משהו שאני לוקחת איתי עד היום. אבל זה לא הנושא של המחשבות שלי. הדברים שהיו ואינם הם העיקר עכשיו. וא' היה, הוא כל כך היה שם, והוא היה כל מה שהיה ברגעים האלו, ועכשיו הוא לא. והוא כנראה לא יהיה לעולם. ובתוך עליית הגג הזו עברו דברים בינינו. התפשטנו עד שלא נותר דבר, ואז שיחקנו בקרביים אחד של השני. ויצא כל כך הרבה רפש, שהיינו צעירים מדי כדי להכיל. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לנווט את זה. אני נאטמתי, הוא ברח לאחרות.
אבל זו היתה רנסנס אחרת. ורנסנס היום יכולה רק לחבק את רנסנס של אז, ולהיות גאה בה. ולשמוח על שמחתה ועל האהבה הזו שהיא חוותה.
אומרים שבגידה. אומרים על בגידה. בגידות ובגידות. שזה מזעזע, שזה נורא, שזה פשע בלתי נסלח. תמיד חשבתי שאני מעל זה, אפילו שחוויתי את זה על בשרי יותר מפעם אחת. זה חלק מהחיים, וזה חלק מהדרך שבה אני תופסת מערכות יחסים. זה חלק מאוסף החששות והחרדות. בגידה שלי, בגידה שלהם. בגידה פיזית היא החלק הפחות נורא. השתפרתי בזה גם. בלבגוד ולהבגד. אולי זה גם לא משהו שצריך לפחד ממנו.
עכשיו המקום יותר טוב. עכשיו אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם מה שאני מפחדת ממנו, מה שזה לא יהיה. לא בגלל דברים חיצוניים, לא בגלל הספציפי ההוא שעושה נעים כרגע. בגלל מי שאני. בגלל מה שאני. כי למדתי, כי התחדדתי, כי השתפרתי. ואני עדיין לא בשיא.
---------
הוא: "אני כאן כי אני מעוניין בך. אני לא פה בשביל סדרה של מפגשים בדס"מים או כדי לזיין וללכת."
אני: "קניתי לך מברשת שיניים שיהיה לך כשאתה בא."
