פתאומית לעד

הבלוג שלי פתוח לכולם,

גם לאלו שסתם נכנסים לכלוב כדי לבקר, כי מעולם לא הבנתי איך חוסמים את מי שלא ומעולם לא נזקקתי לסוג כזה של הגנה.

אני כותבת כאן לא מעט שנים, בתחילת הדרך אלו היו הרהורים, מחשבות ותחושות שלא ידעתי לתת להן שמות, ועם הזמן הם הפכו לשירים.

משהו נאטם ביכולת שלי להניח כאן את כולי, אולי לאור העובדה שיש כאן שלושה או ארבעה אנשים שמכירים את דמותי שמסתתרת מאחורי הסורגים וזה לכשעצמו מהווה מגבלה מטופשת לכתיבה נטולת מחשבות, כזו שפורצת כמו לבה בוערת ממרכז הלב והבטן ומתפוצצת בתפזורת של מילים על הכתב.

ועכשיו על הרכבת בדרך מ... בדרך ל...

משהו בוער בתוכי ומבקש מקום שלא קיים להניח בו את הראש, להניח בו אותי בעוד כמה שעות כשאסיים את כל ההתחייבויות ואוכל להרגיש יד שמלטפת את גופי, את שיערי, ברגעים אחרונים בסוף היום. 

והשיר הזה של שלום... כל כך ככה ... אוףףףף.

בסוף היום התיישבתי לי על אבן
זה זמן שמבקש לשקוע ולחלום
וכל אותם דברים שאת אוהבת
היו כבר אהובים עלי בסוף היום

בסוף היום הסתכלתי בעינייך
גילית לי את מראה דמותה של ילדותך
שבילי עפר לבנים שלרגלייך
בנוף חלקת הארץ שהייתה ביתך

בסוף היום אבדו לי עקבותייך
לא מוצא אותך מאז בשום מקום
זה לא מרגיש בסדר בלעדייך
וזה תמיד ברור יותר בסוף היום