נכנסתי. התפשטתי.
היא ניגשה אלי, קצת חיוך, קצת חיבוק, ואז כאב, קצת כאב.
היא בדקה את הגלד של הכוויה שהיא עשתה לפני כמה ימים עם סגירה בחזה שלי.
לחצה על הפצע, לחצה עליו פנימה, ולחצה עליו מהצדדים, ומלמעלה ולמטה.
ואז הגלד נפל מהפצע והפצע נפער ונפתח שוב.
היא תפסה את הגלד ביד, התבוננה בו ארוכות, העבירה מיד ליד.
ואז אמרה לי: " תסתכל, אני רוצה שתראה איך אני זורקת חתיכה ממך לפח" וזרקה את הגלד לפח האשפה.
"לאט לאט חתיכה חתיכה אזרוק את כולך לפח האשפה" היא אמרה. ואני נשארתי עם בור כואב בחזה השמאלי. מעל הפטמה.
אוכלים צהרים. פיצה. מגש ענקי.
היא מביאה לי קפה. אני שותה ואומר לה שיצא טעים מאד הפעם.
היא עונה לי, לגמרי בדרך אגב : " הורדתי אותך מ3 סוכרזית ל2 "
ככה. בפשטות. הורדתי אותך.
מילא שלא טרחה לשאול אותי . היא אפילו לא טרחה להודיע לי, לעדכן אותי,
שהיא שינתה לי את איך שאני שותה קפה.
אני לא חושב שהיא מבינה עד הסוף כמה שהשתלטנות הזו, הדומיננטיות הזו, הרמיסה הזו,
הלא לספור אותי ולא לראות אותי הזה. כמה שזה מטריף ומגרה.
כמה שזו בדיוק הדומיננטיות המדויקת הזו, שמשאירה אותי קטן וחסר אונים.
כשאני מסביר לה את זה, היא אומרת שהיא סוף סוף פשוט היא. ומאד נעים לה להיות היא, וזה כל מה שזה.
והיה את אתמול בערב.
זה הפוסט שאני באמת צריך לכתוב. ואין לי מושג איך כותבים אותו.
היה את המכות הכל כך קשות אתמול בערב. ואת האושר השמחה הסיפוק והרוגע שזה נתן לה.
אין לי את הפוסט הזה עדיין.
לכתוב את הפוסט הזה זה לכתוב את הלגיטימציה שבלהביע אהבה בכאב שלי. להיות, להרגיש, נאהבת, מהכאב שהיא מכאיבה לי.
עוד לא.