בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

את אשר נפשי עולה על גדותיה

כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה
לפני 3 שנים. 2 באפריל 2020 בשעה 16:38

כשעשיתי סדר בארון מצאתי ספר שהוא נתן לי פעם. הספר בכלל לא נועד להיות בשבילי, ואין לי מושג בכלל למה הוא נתן לי אותו סתם ככה פתאום באחד הימים, פשוט שלף אותו וקשקש בעט הקדשה קצרה, שאזכור. ואני זכרתי, אפילו שהוא בכלל לא נועד להיות בשבילי. ואני, לא ברור אם נועדתי להיות בשבילו או בשביל מישהו בכלל. אבל הייתי. השתעשעתי  ברעיון לחפש את הכתובת שלו באינטרנט ולשלוח לו את הספר חזרה, עם איזו תת-הקדשה מתוחכמת. מתוחכמת היה אחד הדברים שכמעט ולא הצלחתי להיות מולו, אפילו שחכמה אני כן, אולי הרבה יותר ממנו. הוא תמיד ראה דרכי. 
היום קל מאוד למצוא אנשים באינטרנט. אפילו פעם כשרק הכרנו הצלחתי לדלות עליו פיסות מידע, כמו איפה עבד בעבר ובאיזו שנה סיים את התואר בטכניון. זה בכלל לא חשוב, אבל ציינתי את זה בפניו מתישהו, לא כדי להתגאות בכישורי הסטוקריות שלי, אלא כדי שידע. סיפרתי לו כמעט כל דבר, מה שבדיעבד היה כנראה דיי מטומטם כי מה זה מעניין מה החברה הזאת אמרה ואיזה דבר מצחיק קרה בעבודה. אבל הוא הקשיב וצחק, ואמר שאני מעבירה לו את הזמן היטב בנסיעות על ציר חיפה תל-אביב. 
היום הוא כבר בטח לא היה מתעניין בי. אני כבר לא צעירה ותמימה. החיים מתחו ותלשו, הלבינו שיערות, והשאירו כתמים של שמש על העור הלבן לבן שלי, שהוא כל כך חיבב. 
יש אנשים שמדמים יחסי שליטה להתמכרות לסמים או אלכוהול, ולמרות שיש בזה משהו, במובן של דבר שגורם לך אושר אבל יכול להיות הרסני במהותו, ההשוואה דיי פשטנית. דבר אחד שכן דומה הוא התחושה הזאת של מכורים גמולים של control, כשפתאום אומרים לעצמם, "מה יקרה אם אשתה כוסית יין ביום הולדת? אנשים אחרים שותים מדי פעם והם בסדר". זהו בדיוק, ש*הם* אולי בסדר, אבל המתמכר כנראה לא, ולכן עדיף לו לוותר לגמרי ולשכוח. לשכוח את הריח של סיגריה, את החמצמצות של יין, את התחושה של גוף נדחף בעוצמה לתוכך, את הקולות שהוא עושה כשהוא גומר. 
אני חושבת שכמעט שכחתי, לפחות חלקים. אני כבר לא זוכרת היטב איך נראו הידיים שלו, הגדולות, שלעיתים הריחו כמו קלמנטינה כשהוא דחף לי אצבעות לגרון. את הפנים שלו אני זוכרת. גם את הזין שלו. בכל זאת, ראיתי אותו מקרוב דיי הרבה. 
אולי זה לא הגיוני במיוחד, אבל היום אני חושבת על היחסים האלה כעל משהו טהור, בתולי. אפילו שזה נראה הפוך לגמרי, מלוכלך ומכאיב, שלא נועד להתקיים. כשאני מדמיינת עכשיו "דייט" בדס"מי אני חושבת על איך *צריך* אולי להתנהג, אבל אז לא חשבתי. זה פשוט קרה. כשזחלתי אליו על הברכיים זה היה כי ככה הרגשתי, והצורך העז לדחוף את הראש בין הרגליים שלו מעולם לא היה מתוך מחשבה ש"ככה מתנהגים בבדס"מ". מבחוץ בכלל לא הייתי מגדירה את זה כיחסי שליטה אילולא הכרנו בפורום הזה, ולא היו כמעט שוטים אזיקים או חבלים. בעיקר ידיים ולשונות וגופים חמים, שכאילו נועדו לעשות בדיוק את זה, כל אחד מהכיוון שלו, ורק זה עם זו לאותו רגע.
גם הטוב היה אוסף של רגעים, שאם יכולתי לאסוף אותם על כף ידי, לבטח הייתה נשרפת מעוצמתם. את הרגעים הרעים לא ניתן לאסוף, אלה חילחלו לתוך העצמות והקרביים כמו חומצה, שהדבר היחיד שהצליח לסתור אותה היה נוזלי הגוף שלו. הגוף החסון הזה, שעבר לא מעט, שהעביר לא מעט, שפעם שכבתי לצידו ושיננתי כל קפל, כל צלקת וכל נקודת חן, כאילו אצטרך לזהות אותו יום אחד בסוף העולם, כאילו בכלל היה לנו עולם, והיה ניתן לסיים אותו מתישהו. 
מצאתי את הכתובת שלו דיי בקלות, וכתבתי אותה על מעטפה חומה גדולה אליה הכנסתי את הספר. בלי הקדשה. הוא כבר יבין, אפילו שאני לא מבינה מה המטרה בכלל כרגע ולמה זה הגיוני, כי זה לא. 
המעטפה נשארה על השולחן, לצד מכתב מהעירייה וחשבונית מקומטת של שופרסל. בינתיים. כי זה לא. 

מיה34​(אחרת) - כי זה לא.
אל תשכחי שלפעמים אין דרך להחיות עלה שנפל בשלכת.
לפני 3 שנים
Never Land - לא ניתן לשחזר ראשוניות, או לחזור אל התמימות.
אין מה לנסות ולהחיות עלה שנשר בשלכת
במקומו ילבלב אחד חדש על יותר בצבעיו. והענף המחזיק בו, חזק יותר, גבוהה יותר, קרוב יותר לאור.
והעץ כולו, נטוע חזק יותר, ושורשיו עמוקים יותר.

הייתי שומר אותו, כך, במעטפה... כמשהו סגור שיש לשלוח מעליך,
רק כדי לקבל תזכורת מידי פעם, שאולי אין זו התמכרות כלל, אלא דרך.
דרך יוצאת דופן, התלויה לא רק בצעדים שלי.
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י