לפני __ שנים הפכתי את הדלי עם המים המשומשים שהיו בו, דילגתי מעל השלולית ברגל קלה (ויש שיאמרו קלה מדי), שיניתי את שמי, העלמתי את זהותי הקודמת וטישטשתי את העקיבות.
מאז, התחרטתי כבר מיליון פעם, ניסיתי חצי מיליון פעם לחזור וחצי מיליון פעם נעניתי בדחיה.
נכון, אני כבר לא אני. נכון גם שהמעשים שעשיתי אולי נטולי כפרה, אבל במצב הגלובלי הקיים, שאין לדעת אם נצא ממנו חיים, לא בא לי יותר להסתתר.
אז אני מעלה כאן משהו קטן, כזה שלקרוא את השורות שכתבתי בעצמי כשהייתי מישהי אחרת, ממש צובט את הלב, בדיוק כמו הצביטות שהוא היה משאיר על עורי כשאהב אותי ממש, בטרם חטאתי.
אז תרשו לי לקחת אתכם לחדר השקט, המלא בלחישות משנים עתיקות, ערפל של זכרונות ומאורעות, שאני, כנראה הייתי רק שכבה אחת, קטנה ודקה, של זיכרון.
"ורק שם, בחושך, כשמגיע השקט
כשהסערה ששטפה שם שככה
כשעדיין אין דבר שמפריד בינינו
רק אז
אני מרשה לעצמי להתערטל אפילו עוד טיפה
בדקות האלה, כשאני מלאה בך
והריחות שלנו נמהלים זה בזה
רק אז אני מסוגלת לספר לך את סודותיי
פחדיי
ובאותו הרגע
כשנשמתי ניצבת חשופה לפניך
אז
אתה קורא לי פולניה"