הסטירה שנחתה על לחיו יצרה צליל עמום שאותו שמע מתוך חלל הפה שלו, תחושה שלא דמתה לשום סטירה שקיבל בעבר, ושעוררה בו את ההבנה לגבי מידת חוסר האונים שהוא נתון בו. החשכה והדממה שהשתררו סביבו גרמו לו לאבד באחת את תחושת ההתמצאות במרחב ובזמן. אפילו את נשימותיו הוא לא היה בטוח אם הוא מצליח לשמוע או שתנועת שרירי החזה שלו גורמת לו לדמיין אותן.

רוני הוא מנהל חברת פרסום מצליח. אף אחד לא יודע שבבית הוא פושט את החליפה, לובש בגדי נשים, והופך להיות רונית, שפחת המין של הגבירה הסקסית יעל. כשלמשרדו של רוני מגיעה מירי, מזכירה זמנית יפהפייה, העניינים מסתבכים עוד יותר. רוני נדלק על מירי, אבל אין לו מושג שגם לה יש סוד אפל אחד או שניים באמתחתה...

הבנות גררו גליל של ניילונית תעשייתית והחלו עוטפות את גופה של רונית, מצמידות את קרסוליה זה לזה, מטפסות במעלה ירכיה, מושכות את השמלה הלבנה על מתניה, כורכות את הניילון על מבושיה וישבנה, על בטנה, מכופפות מעט את גופה לפנים, מצמידות את ידיה לגופה ועולות אל חזה וצווארה.

הסלון היה חשוך כמעט לחלוטין. רק אור נרות ריחניים האיר ברכות, מטיל צללים מרצדים על קירותיו. על הספה מסודרים מחוך לבן, ירכיות לבנות עם גימור תחרה, שמלה צמודה קצרצרה, אף היא לבנבנה, פאה בעלת תלתלים שחורים שפסים אדמוניים שזורים בה. על הרצפה לצידה נעלי סטילטו לבנות.

"בואי נראה אם את ראויה ומסוגלת לשאת אותי על גבך" אמרה יעל, ונשכבה על גבה של רונית, מכופפת רגליה ומניחה את כפותיה על ישבנה של השפחה. תוך זמן קצר רעדו זרועותיה של רונית מהמאמץ, אך יעל לא ויתרה. "קחי אותי למיטה", ציוותה, ורונית, במאמץ ניכר, כשברקע נשמע קול צחוקה של יעל, צעדה באיטיות.

רון הרגיש שהרגע עליו חלם שנים עומד להתממש. הוא לא ידע למה לצפות, והציפייה הייתה מלווה בחשש מסוים מהלא נודע. בעבר היה בו פחד מצמית כשחשב על הפעם הראשונה בה יתמסר לגבירה שתלטנית, אבל היכרותו הוירטואלית עם יעל הפיגה כל חשש. תחושת הביטחון והאהבה כלפי אדוניתו סילקו כל פחד מליבו. הוא בטח בגבירתו לחלוטין, ורק קיווה שלא יאכזב את מלכתו הנערצת.

היא באה מאהבה. רק ככה רצתה לקחת אותה. מזה שבועיים שיעל חככה בדעתה איך לתכנן את יומה עם שפחתה המיועדת. היא ידעה שרונית מוכנה מבחינה מנטלית לשליטה ברמה גבוהה מאוד, אף שלא הייתה מנוסה כלל בשליטה או בכאב. “מה שאראה בעיניה, יספר לי על מה שעובר בליבה. מה שתראה בעיניי, יאמר לה את שבליבי”. זו הייתה החלטתה, וכך יצאה לדרכה.

היא באה מאהבה. רק ככה יכלה להגיע לזה. השאירה מאחור את זכרותה, את עולמה הונילי-קינקי, עמדה בקרן הרחוב, במקום שקבעו להיפגש בו, לבושה אמנם כגבר שאותו ראתה במראה בכל בוקר, אך מרגישה את נשיותה פורצת ממנה בזכות אותו סט תחרה סגול שלבשה מתחת לבגדיה, ובזכות האישה אותה שעמדה לפגוש בפעם הראשונה.

אני לא יודעת מה לנעול גברתי", אמרה שפחתי.
"נלך אם כך לקניון, שפחה. גם אני צריכה כמה פריטים".
ראיתי את המבט המפוחד על פניה. עד היום מעולם לא יצאה בפומבי כשהיא לבושה כאישה. לא שהיא התביישה באהבתה ללבוש הנשי, אלא שידעה שהחברה אינה מכבדת את מי שנוטה לכך.

בשלבי התעוררות ראשוניים, הרגשתי את שפתיה של שפחתי נושקות לרגליי. שמעתי אותה ממלמלת "בוקר טוב" חטוף, ואת צעדיה טופפים-מתרחקים. תהיתי מה יכול היה למנוע ממנה להעיר אותי בחום מפנק כפי שעשתה מדי בוקר.

הזכרונות מציפים אותי ברגעים הכי לא צפויים. חוויות ההווה משתלבות, משקפות ומעצימות את חוויות העבר, כמו קליידוסקופ של ניצנוצים צבעוניים שמשקף את חלומותינו המשותפים על גבי מראת המציאות. ולמרות שזו שונה מכפי שקיוויתי, האוויר שממלא את ריאותיי עם כל שאיפה אינו חותך בהן עוד, אלא זורם בנינוחות פנימה עד שחזי מרגיש כאילו מלא, כמעט כמו פעם, כמעט כמו אז.

את יגון הפרידה מתומר החלטתי להטביע בקצת אלכוהול בפאב הכי אופנתי בת"א. "את חייבת להמשיך הלאה ולהכיר בחורים חדשים" קבעה ענת, חברתי הבליינית. למרות שענת הייתה חברה טובה למדי שלי, לא חלקתי איתה את סודי.

בלעת בשקיקה את רגלי הנתחבת עמוק לתוך פיך. מתמסר כאותה זונה שרציתי שתהיה. רגלי השניה מועכת את מבושיך, רומסת את אברך הזקור. אתה נאנח ולוחש לי "אני שלך מלכתי, עשי בי כרצונך".

"שכב על הגב כלב". קולי שקט ורגוע ואינו מרמז על זממי. וכשהוא שוכב ומביט בי מתחתי בציפיה לבאות, אני נעמדת בפישוק מעל מתניו ומתחילה בריקון איטי של השלפוחית, מסמנת את גופו ועולה לכיוון פניו.

ריח נרות הפצ'ולי הכבויים מתערבב בריח הסיגריות. הבזק של זיכרון מציף אותי. גבו וישבנו החלקים והשריריים ספגו מאות הצלפות מהשוט המלכותי שלי, שזנבותיו טבלו בשמן עיסוי, אדמומיים ומבריקים מהשמן. כורע על ברכיו, ראשו בין ידיו, בתנוחת תפילה...

פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר שהואפל באמצעות וילונות בד כבדים מעשה ידיך המוכשרות. מצאתי אותך בדיוק כמו שציפיתי: כורע על ארבע, לאור נרות, כשלצווארך קולר שחור בעל ניטים מחודדים ולחלצייך תחתוני חוטיני אדומים...