אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מגזין הכלוב

פרסומים מאת זאלופון​(שולט)


הזמרת היהודיה

"עכשיו הולכת לאן שאני אומר. אחרת מתה. את מבינה, זונה יהודיה?"

מיומנה של ניובית

מספר ההודעות קפץ בלילה ל-1514, ועד שאני עונה לאחת צצות שבע חדשות. התפטרתי מהעבודה כדי שיהיה לי סיכוי להדביק את הקצב. אולי לא הייתי צריכה לכתוב בפרופיל שאני לא מנוסה, לא יודעת כלום, נאיבית, קצת טיפשה, פתוחה להתנסויות ומחפשת מישהו שילמד אותי

מרוסיה באהבה

המחנה היה רוגע ושומם. איש לא הבחין בו חומק אל מגורי הקומיסר, שכיאה למעמדו הצליח לארגן לעצמו מבנה מט לנפול משלו, מבודד בשולי המחנה, אשר ודאי שימש פעם בית לאיכר זה או אחר. דרך החלון החסום בקרשים ובעיתונים המבשרים על ניצחונות בחזית הפינית לא בקע אור

סודות הדומים נחשפים - חלק ב': ביסוס שליטה

הדום במסכה ממשיך לחשוף את סיכומיו מן האקדמיה לדומים, והפעם: איך זה שכל הדומים עושים את אותם הדברים, בעיקר בתחילת הדרך, ולמרות זאת בטוחים שהם נורא מקוריים ורק הם חשבו על זה? התשובה: הם לומדים את הדברים האלה באקדמיה. הראיות לפניכם.

סודות הדומים נחשפים - חלק א': החיזור

אני גאה לפתוח את פרוייקט "הדום במסכה" ולחשוף את הסודות הכמוסים ביותר שלומדים באקדמיה לדומים, היכן שבין השאר מלמדים אותנו לקרוא מחשבות. הדום במסכה חושף בזאת את סיכומיו המסווגים מקורס "מבוא לדומולוגיה".

כי האדם עץ השדה

פארק הירקון, אחת עשרה ומשהו בלילה. שלוש דמויות חומקות בדשא לעבר גבעה מיוערת וחשוכה. האחת סאבית גאה, השנייה סוויצ'ית חושנית, והדמות השלישית, כפי שהקורא הנבון ודאי מתאר לעצמו, היא אני...

כל הכבוד לצה"ל

מטוס המודיעין של חיל האוויר רעד והשתעל בעודו מגהץ את נתיב "אלסקה", משתדל ככל יכולתו לקלוט מידע רגיש מהאויב ובה בעת לא לרסק את גופו הזקן והמרופט על יושביו. על צג המחשב יושבת דניאל, שעושה משמרת ראשונה...

כללי בטיחות בסיסיים

למען הפחות מנוסים שבינינו שרוצים SAFE ולא בטוחים איך - כללים בסיסיים בשלושה אקטים נפוצים בבדסמ: הצלפה, קשירות ושעווה.

דום פנטזיה

קשוח, אכזרי במידה, רציני, סמכותי, מרוחק, משפיל, סדיסט, מתייחס לנשים כאל אובייקט נחות ולא מגלה תכונות לא דומיננטיות של בני תמותה רגילים - זהו "דום פנטזיה". למה סאביות בתחילת דרכן מחפשות אותו ולמה הן מתאכזבות ממנו?

Valentine's Day

זוגתי התיישבה על השולחן והביטה בי בציפייה. התיישבתי לצדה, חיבקתי את כתפיה ונשקתי לה. בעיניה קראתי בבירור שאלה ששפתיה לא ביטאו במפורש: האם ננצל את הכיתה הריקה לשיעור פרטי?

חודשיים

אני מעביר אצבע על שפת החוטיני הדקיק שלה, חודר-לא-חודר. רטובה. מאד. ירכיה מתכווצות קמעא למגעי. נשימתה החמה שוטפת את פניי. אני מחדיר אליה לשון לנשיקה ארוכה ארוכה. "אההמ".
מלצרית צעירה עומדת לידנו במבוכה, מעבירה משקלה מרגל לרגל, גוון אדמדם בלחייה.

קטע

רכנתי אליה והסמכתי את פניי לפניה. נשימתי החופשיה ליטפה רכות את עורה. חייכתי.
"החיים שלך בידיי", לחשתי.