״אתה גאה בי גל?״ אני אומרת ושוב מפל של דמעות פורץ החוצה. הוא לא עונה, מרים אותי במהירות, מתיישב על המיטה כשאני עם הגב עליו, תופס אותי מהקיפול שמתחת לברכיים וממשיך לחדור אליי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות את הפנים שלי במצב הזה, שהוא לא רוצה לדעת שכואב לי.
אני מנסה להבין מדוע לדעתו הוא מאוד מתאים, ואיזה יתרון הוא עצמו מביא לתפקיד. יש חשמל באויר, ויש רצון שצומח בתוכי. להפוך אותו לשלי. ללוש אותו. לשחק בו. לקשור אותו. לשמוע את הקול שלו אומר את המשפטים הנכונים.
כשאני מגיע לפופיק את נאנחת כמו מישהי שחשפו את הבלוף שלה וכשאני מגיע לכוס ומגלה שהוא רטוב אני אפילו לא צריך להגיד שאת שקרנית גרועה. את קצת קורסת לתוך היד שלי ואומרת "אני זוכרת".
אני מרימה את שמיכת הפוך מעל הראש ומנסה להרגיש קצת יותר מוגנת. אחרי דקה ארוכה של שקט אני לא יכולה לשאת את זה יותר. אני מבקשת ממנו ללכת לישון. הוא אומר, "את יכולה ללכת לישון אם את רוצה, ואתה יכולה גם להפשיל את המכנסיים, לגעת בעצמך ולבכות קצת בשבילי, בזמן שאני חושב על השיחה הנעימה שהייתה לי איתה".
למרות שמגע ידך המוכר נעם לי מאוד ולמרות שהיה לי ברור לחלוטין שזו ידך המלטפת את הגבעה הקטנה שנוצרה לה מתחת לרוכסן, היה לי נעים לפנטז שזו היד של שין לינג
באותו יום, העזתי, פניתי לאפרת ושאלתי אותה אם יש מצב לפגישה.
הצעתי לה את ההצעה שכל כך הרבה זמן התגלגלה במוחי: "אתן לך שנת חיים אחת מחיי תמורת ערב אחד איתך"
ההתנגדויות עוברות לתחום הבלתי מילולי. היא נאבקת ביד שלי הלופתת לה את פרק כף היד, אבל לא משהו רציני. אני שולח אצבע ללטף את הנקודה הזאת שאני אוהב, לא רחוק מהפתח, הנקודה ההיא השקועה קצת אבל לא מדי, מחוספסת אבל לא מדי
גל של עונג מר / A Tiny Swan
״אתה גאה בי גל?״ אני אומרת ושוב מפל של דמעות פורץ החוצה. הוא לא עונה, מרים אותי במהירות, מתיישב על המיטה כשאני עם הגב עליו, תופס אותי מהקיפול שמתחת לברכיים וממשיך לחדור אליי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות את הפנים שלי במצב הזה, שהוא לא רוצה לדעת שכואב לי.