סיפורים
פנטזיות וסיפורים אישיים
אני רוצה שתשלוט בי, אני מוכנה להפקיד את עצמי בידיך, לתת לך את הזכות לקבוע עבורי, אבל תבין שזה לא פשוט, זה לא בא לי כל כך בקלות. אתה לא יכול לצפות ממני להיות סאבית מבלי להשקיע בי קודם.
"שרית, יש לי בשורות לא טובות." כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהייתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למיניהן. "מי מת הפעם?" שאלתי. "אף אחד לא מת. יותר גרוע", אמרה ברצינות וקולה נשבר, "שגיב בבית סוהר".
התחלנו כאן, בכלוב. הודעה שדמתה לכל האחרות, אך משהו בו לא נתן לי למחוק ולעבור לבאה ברשימה. לאחר כמה הודעות עברנו למסנג'ר, שם כבר גיליתי את הדמות המסתתרת. הוא היה כל כך יפה, אבל כל כך יפה, שבראשי התחילו לרוץ מחשבות: גם אם לא אהיה שלו, אסתפק בשעה אחת איתו.
היה קצת קריר באותו ערב, וראשה הלם בפראות, כנגד כל אותן מחשבות שהציפו אותה. שמלה קלילה, פשוטה, תיק בד, סנדלים, שיער פזור, שמיכה קלה. מתיישבת על החוף ומביטה בגלים. פותחת לעצמה בקבוק יין. ממתינה לו.
אני מביט בך, מרוצה מהציות הבלתי מעורער שלך. מוקסם מיכולתך להוציא מתוכך את כל השרמוטה שאת רוצה, מוכנה ומסוגלת להיות שלי ובשבילי,ופוקד עלייך לפתוח במסכת תחינות.
קראו לה דנית. עבור אוהד, האדון, הייתה לפעמים מלכה ולפעמים נשלטת, בהתאם למצב רוחם בכל רגע נתון; בשביל עדי הייתה תמיד שולטת, אבל רק מבחינת התנהגותה כלפיו ולא מבחינת הפנטזיות שלו ביחס אליה.
לפני שהתחתנו הבטחנו זה לזו להשקיע בקשר כמה שיותר. בינתיים חלוקת התפקידים היא כזו: היא לא מתערבת לי באיך להרוויח את הכסף, ואני לא מתערב לה באיך לבזבז אותו. כולם אומרים לי לעזוב אותה, אבל אני מרגיש שהנישואין שלנו לא מוצו כראוי.
אין צורך, אתה לא חייב לגרות עד שהירכיים שלי יבהיקו מרוב תערובת ריחנית של זעה ושל נוזלי גוף, עד ששביל דק של רוק יעטר את הפטמות הזקורות, מבריק בברק שמשתלב יפה בעיניים הכחולות שלי, שנשרפות בטירוף התאווה. באמת שאין צורך.
לפני הכל אנחנו מתחבקים. אני כבר לבושה בבגדים שבחרנו יחד, חצאית שחורה, תחתוני התחרה שאתה אוהב. החולצה סתם חולצה שחורה, פשוטה. אנחנו מתחבקים, ואז אני פושטת אותה.
מהרהרת ביום הכיפורים הזה. מדינה תאבת דם, שחיתות בכל מקום. למי היא סלחה בכלל, אי פעם? להוריה, לחבר הראשון שלה, לחברותיה, לעצמה? ידעה היטב לעטוף את עצמה במעטה של ציניות ששמרה והגנה עליה, כביכול, מן העולם, אך הותירה אותה כה ריקה מול עצמה? נוברת, נוברת, ואין בה את היכולת לסלוח לעצמה.
אני אוהבת להביט בך מקרוב כשאתה משתרע על המיטה, חצי יושב חצי שוכב, פישוק קל של הרגליים, רגל אחת מקופלת, ראש מוטה אחורה, עיניים עצומות, נינוח, לא מגורה. ואני מחכה למילים שלך, מחכה שתקרא לי, מחכה למילה: "בואי".
''תתכונני", הוא אומר בחיוך, אגב ליטוף שערה וצווארה בעודה מקציפה את גופו בשמן רך באמבט, ''אני רוצה אותך איתי בחג.'' היא מתבוננת בו, לשנייה נעצרת נשימתה. לא, היא לא אוהבת הפתעות פומביות שכאלו, על אף שמחמיא לה, כה מחמיא לה, שאדונה, אהוב-לבה רוצה לבלות איתה יחד את החג.
הוא שוכב במיטתו ומנסה להירדם, מתהפך מצד לצד עד שעיניו נעצמות והוא שוקע לאיטו לתוך עולם קסום, דמיוני, רק שלו. לפתע הוא שומע רעש לא מובן מגיע מכיוון הדלת, והדלת נפתחת. דמות יפהפייה, מיתולוגית נגלית לו, והיא מתקרבת אליו אט-אט, עקביה נוקשים באיום.
גל של מחשבות ורגשות חלחל באפרת. פחד, סקרנות, חוסר אונים והנאה - כל אלו הציפו אותה, בעוד שברקע היא מצליחה עוד לשמוע דלת נפתחת-נסגרת, רחש מנוע, ופתאום היא מרגישה תנועה חדה שמאלצת אותה להיאחז בדפנות תא המטען בכדי לשמור על איזון.
מיום שבא יצחק ליפו יחד עם אותם בחורים מצויינים של עלייה שנייה לא דרכה כף רגלו באותו מקום שנקרא כיכר קדומים. ומדוע לא דרכה שם כף רגלו, מתוך שפיו הצריך פרנסה ופרנסתו הצריכה שיסתובב מבוקר עד ערב לחפש לעצמו עבודת שכיר יום, וכדי בילויים של לילה ביפו - לא הגיע.
היה יום חם, והרוח הזאת החמה הרגיעה והלהיבה הכל בתוכי, הכל בו זמנית, ומראה העיר דרך החלון היה מספק ומתסכל גם יחד. הוא נסע למקומות קרים יותר, ובלילה האחרון חייך אלי חיוך נבזי באמת, כזה שבתוכו צפונה האמירה: "את אוהבת אותי עכשיו, אבל עוד תקללי אותי מחר בבוקר".
מאז פגישתנו הבודדת, עת החלטת שאיני בשלה לך עדיין, צילקת אותי ושילחת אותי לדרכי. גם את זה עשית בנימוס האופייני לך כל כך. אפילו טרחת וציירת לי בעפרון HB2 על נייר פירמה קרוע בקצהו השמאלי, מפה כזו של התמצאות. היא לא עזרה לי כשחיפשתי בה את הדרך חזרה אליך.
נוגעת לא נוגעת באצבע אחת בחזה שלך. אתה לא מגיב ולרגע נדמה לי שאתה שלי. שכבשתי. סופית. עכשיו אתה שלי. ניצחתי בקרב, במערכה, במלחמה – אני גיבורת כל המאבקים, שבה הביתה עטורת ניצחונות עוטה את עורות המנוצחים, נושאת את ראשיהם על מגש מפואר של כסף. ההמונים מריעים לי. הנתינים כורעים ברך. ואתה רק נושף בכבדות ומתנער. ועוד כידון מפלח את לבי מכיוון נוסף.
היית כאן אך לפני שעות, והחלל עוד ריק. ניסיתי לישון, עייף, לילה ארוך עבר על (אפיסת) כוחותינו, אבל לא הצלחתי. רבות מחשבות בלב איש, ועייפות כלבים לא הניחה לו. זוכר אותך בעירום הלילה, שחומה ומבריקה משמן, קשורה בידייך וברגלייך למיטה, שעווה נוטפת על גופך.
"אתה תעשה כל מה שאומר לך?" שאלה. הוא הרהר בשאלה, כל כך רוצה לומר כן, אך כל-כך חושש. חושש שהכן הוא בעצם לא. חושש לומר כן ולשנות את דעתו. חושש לאכזב אותה. חושש לאכזב את עצמו.
התעוררתי לקול רשרוש השמיכה וחריקת המזרון כשהתרוממת לך מהמיטה. אני נמצאת במצב של חצי ערות וחצי שינה של בוקר חצי-מתקדם. מעמידה פני ישנה ומסתובבת לצד שלך במיטה, תופסת את מקום הכבוד הראוי לי – באלכסון. הריח שלך על הכריות ואני מרגישה איך אני מקבלת את זקפת הבוקר הרטובה שלי.
שבועיים וחצי בדיוק חלפו והיא למדה לבטוח. להיות שיפחה כנועה ומתמסרת לאדונה. אוהבת... אולי יותר מדי. מאמינה... אולי הרבה יותר מדי. היה בה סוג של שקט, שהתמיה אותו לפעמים. כי לעיתים הייתה זו שלווה פנימית, ולעיתים - השקט שלפני הסערה.
תחושת חג שורה על המתרחש, או שמא זוהי רק תחושתי שלי, של "זיכוך" פנימי לקראת ראש השנה המגיח ובא. הקיץ עומד ומסתיים לו, ואני עומדת מול החלטה גורלית, ניצבת מול שובר גלים, וכל גל שעובר כאילו מכה בגופי.
הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.
אני צפה רגע, המחשבה שלי עוברת אליך. איך שאני אוהבת להיות מתחתיך. איך שאני אוהבת להיות מעליך. איך שאני אוהבת לשכב על הגב, לכודה בידיך, חסרת-אונים ולא יכולה לזוז, להתפתל בלי כל סיכוי להיחלץ, ולראות אותך מעלי, מביט בי, קשוח ואוהב, מחייך אלי.
סיפור על אישה מוזרה בצרפת