סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אדונים - בשפחות

שייק איט / Grey / Green​(אחר)

כשהערתי לו שייתכן והמקור למשחק החדש שהמציא הוא שהוא סובל מחסך ילדות במשחק בבובות, התובנה הזו זיכתה אותי ביחס שבובות בארבי על פי רוב זוכות לו מידי בנים צעירים

ילד חורף - בלי אני / טוסבר​(שולט)

אני לא מצליחה לחשוב, זה פשוט ניצת שם בתוך המוח שלי, צועק ומהבהב. מסתכלת שוב שמאלה, הוא עדיין לא כאן. נותרו לי אולי שניות בודדות. מסתכלת לצדדים אין אף אחד, "כאילו שזה היה משנה משהו" מהדהד לי קול באחורי ראשי, אין לי זמן להקשיב לו.

להיקבר חיים / חניבעל

הארון כבר נמצא עמוק באדמה. לפחות מטר אחד בפנים בתוך חדר אחד מקורה אבל ללא רצפה, שנמצא ביישוב די מבודד בדרום, שאפילו לא שייך לאדון שלה אלא למישהו אחר.
לפתע היא מרגישה ערימת חול כבדה שנוחתת על מכסה הארון שמעליה.מעט חול נוחת על פניה מבין המרווחים הצרים של קורות העץ. עוד ערימת חול אחת אחריה. היא מתנשפת ומתנשמת. משתעלת עם כל נחיתת חול עליה. זה לא בסדר. זה לא בסדר. למה אני פה? למה אני צריכה את זה? אני רוצה ללכת. אני רוצה ללכת. תשחרר אותי. זהו. הבנתי. הספיק לי.

חבל ראשון / M S 26​(מתחלפת)

הוא מעביר אגודל על הדגדגן שלי ולא מוריד את עיניו מפניי, רואה שבריר שניה של עונג חולף על פני, ואז מחדיר שתי אצבעות ארוכות ובשרניות לתוכי

סיפור קצרצר על זיכרון בטעם קינמון / She's da1​(אחרת)

התרוממתי ונטלתי את הפינג'ן מידו. הכף עוד הייתה בפנים וניכר שהתערובת הסמיכה, הריחנית, מבעבעת עדיין

תעוט / חניבעל

ללמוד להסתכל מעבר לצוואר. כאילו הקעקוע שלמטה כתוב אי שם למטה. התחושה שכולם יודעים. כולם רואים. בגדי המלכה החדשים. חשופה וערומה כלבושה. היא מגרדת את הקעקוע כאילו זה משהו שהיא יכולה להוריד. אבל למה התעוט. למה התעוט.

ביטים נמוכים / Kawaii

רציתי שתרגיש.
תרגיש יחד איתי.
הביטים הנמוכים האלה, הסקסיים האלה.
שכובשים אותי.

החובש / Blue eyed bender​(שולט)

סגרתי את היומן, וסובבתי את ראשי אליה. פעם ראשונה שהסתכלתי לעיניים שלה
מהרגע שהיא הגיעה. עיניים כחולות, גדולות עם מבט של מישהי שלא ממש מבינה
איפה היא נמצאת. לגמתי מהקפה. ״איך הוא?״ היא שאלה. ״סביר״. ראיתי אכזבה קלה בפניה.

את יכולה לפתוח עיניים (בלי אני) / טוסבר​(שולט)

"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...

המתנה (בלי אני) / טוסבר​(שולט)

ואז הוא פשוט שם לי ביד את השקיות שלו שאחזיק. אני מרגישה לכודה בשלב זה של המשחק, כבר לא לגמרי יודעת איך לשבור את הכלים מבלי לצאת מפסידה, אני לוקחת את השקיות כאילו מעולם נועדתי להחזיק לו אותן, משכנעת את עצמי שזה מוכיח עד כמה אני חזקה, עד כמה אני בשליטה. תוך כדי שיחה, הוא מסמן לי עם היד להישאר במקום והולך.