סיפורים

אני שונאת את ההנאה שאני מוצאת בהשפלה של להיות כלבתו של גבר שמנמן ומבוגר, את זה שהוא צריך לעשות כל כך מעט כדי לגרום לי לסיפוק

בבת אחת אני נזרקת למקום אחר, והמעבר הפתאומי הזה ממש מסחרר אותי, גורם לי להרגיש שהחדר כולו מסתובב סביבי. איך הוא אומר לי את זה? איך הוא יכול?

אתה תהיה בסדר איתו, נכון?
את סומכת עלי.
באש ובמים.

הוא כנראה הרגיש שאני מתכוונת להגיב "בלי וויכוחים." ירדתי על הברכיים והרגשתי את טעם ההשפלה. שמעתי צליל מהיר, "תספרי." החגורה שלו פגעה לי בבת אחת בגב. כאב מפלח תקף אותי. "מה לעזאזל אתה עושה?" עוד מכה. "אמרתי לך לספור זונה." ניסיתי להגיב אבל מכה שלישית רביעית וחמישית שתקו אותי. "קדימה." הוא זרז אותי. התחלתי לספור...

אני נשאר קשוב לנשימות שלה. יש שם רגע שאסור לי לפספס. הרגע שהיא מוותרת. הרגע שמתחיל כשהיא מבינה שאני לא שום דבר ממה שהיא רצתה ולפני שהיא מחליטה להפסיק. הרגע של שיא האכזבה. התזמון פה הוא קריטי

הוא לוחש לאוזני: "תראי את הזין שלי - כמה הוא קשה עכשיו ממך. את כל כך יפה כשאת בוכה. את רוצה להרגיש? בואי, תרגישי"

"אה", אני אומר. "אה, תודה". אני מאוד סקרן לדעת מה עומד לקרות. מתחת לחולצה שלה, הפטמות שלה התקשו ויצרו שתי גומות על האריג. הרבה יותר קיצוני מהפעם ההיא, שהשלט של המזגן התקלקל והמזגן היה תקוע על טמפרטורה נמוכה מדי. מה אני אמור לעשות? מה הולך לקרות? סקס על ספת הפסיכולוג? זאת אולי הפנטזיה הכי גדולה שלי.

מכורה נפשית למבטים האלה: מבטים עירומים, בלתי מתפשרים, קשים, מבטים שאומרים רק דבר אחד: "אני יודע מה את, ואת יודעת שאני יודע"

ואני לא יכול אפילו לראות את התנועה העדינה שבה היד שלה מצווה עלי לשכב בשקט אבל אני נשכב בשקט. ובשקט הזה אני יכול לשמוע, לשמוע את האצבעות שלה נסגרות על משהו ומחזיקות חזק בזמן שהיד השנייה שלה ממשיכה ללטף את הזין שלי ולרגע אחד פתאום ברור לי שאין לי מושג מה עומד לקרות

אתה מושך בשיערי, מרים לי את ראש, נותן לי לגמוע אוויר. משתנקת ומשתעלת אני מביטה בעיניך במבט של הכרת תודה אינסופית

היא דחקה הצידה את המחשבות הגועשות במוחה ופתחה את דלת חדרו. החדר היה חשוך יחסית, אך מואר בנרות אחדים. המחזה שנגלה אליה היה היפה ביותר שראתה מעודה

לא ככה היא חשבה שזה יהיה. הפנטזיה הגדולה והאסורה שהיא שמרה בליבה כל השנים. לא ככה.

אני כבר מעוצבן ממילא. ועכשיו זה – הטלפון שלה מצלצל. על הקו – חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי

"בן זונה!" היא חושבת לעצמה כשהיא רואה את גבר מספר 4. הוא עומד מולה ומחייך, והיא נמלאת בתחושה של שנאה. היא תעבה אותו עוד מהכתיבה שלו בפורומים. הפגישה איתו במסיבות של הקהילה רק הגבירה את השנאה שלה כלפיו ועכשיו הוא נמצא פה מולה והיא לא יכולה אפילו לומר כלום, רק לנסות לרייר קצת פחות

לקח לי שבוע (בחלום זה עובר בצ'יק) להעיז לאונן. ולא רק בגלל הרעש. אתם יודעים, זה לא נעים לאונן על אשתך עם מישהו אחר, חסמים פסיכולוגיים ושיט, אבל כמה זמן כבר אפשר להתאפק.

"ויש שני היפוקמפוסים במוח, אחד בכל המיספרה" היא סיימה, מתנשפת. הוא ליטף והרגיע את הפטמה הדואבת שלה בסיפוק ושאל אותה איזה עקרון של למידה היא הדגימה עכשיו

"זה די מסריח," אמר השני. "למה אני לא יכול לעשות כלום?"

"כי אתה תחרוג מהתכנית, והבחורה מולך שילמה די הרבה כסף לקבל בדיוק מה שהיא רוצה".

"אני לא אחרוג משום דבר," אמר הצעיר. "אני גם יודע לקרוא מהדף. בחייאת, בן, אל תהיה אפס".

השתרר שקט במרתף. מים טיפטפו באיזה מקום. שילמה כסף! לקבל מה שהיא רוצה! אני לא מי שצריכה להיות פה! וכל מה שעומד ביני לבין החופש זה להגיד --

והפעם: גירסה חדשה לאגדה היפה העוסקת בנסיך, בנעל, בשלוש אחיות מרשעות ובאחותן החורגת לחלוחית, ומדוע כינוה כך

אולי אני אשלח אותך לעשן בחוץ עירומה עד שתמצאי נושא לשיחה. מעניין אם מרגישים את הכוס יותר כשקר. אם כשלוקחים שאיפה מהסיגריה מרגישים אותה בין הרגליים.

אם זה נשמע לך טיפשי שאני מתרגש מזיון בתחת, ועוד במסגרת משהו שנקרא EBF ואני לא בדיוק יודע מה הוא, שיבושם לך. אני מתרגש.

המחנה היה רוגע ושומם. איש לא הבחין בו חומק אל מגורי הקומיסר, שכיאה למעמדו הצליח לארגן לעצמו מבנה מט לנפול משלו, מבודד בשולי המחנה, אשר ודאי שימש פעם בית לאיכר זה או אחר. דרך החלון החסום בקרשים ובעיתונים המבשרים על ניצחונות בחזית הפינית לא בקע אור

אני אוהבת גלידה. תות, וניל, שוקולד, מנגו, אדוני. כל הטעמים.

נמנעתי מלשאול אותה לפרטים מזהים, שלה או שלו. לא בגלל השקפת עולם לגבי מגבלותיו של הנשלט לבקש בקשות מסוימות, אלא בגלל שאלמנט ההפתעה קוסם לי. היא נידבה מיוזמתה רק שני פרטים. על הערסל, "בדרך כלל תמצא אותי שרועה עליו בלאות", ועל החתול, "תיזהר, הוא שורט כל אחד שמתקרב אלי"

פוני חדשה נמצאת מתחתיי למרגלות הספה.ב אופקי. קערת הפופקורן על גבה השטוח והזין שלי קבור בתוך הפה שלה. פלג שחור קבור לה בחור בתחת ורעמת שיער כשל זנב פוני משתלתל מאחור. שני ענבלים קטנים מעוטרים תלויים על פטמותיה. כמו על בהמות.

בגלל הגבר ששכב כאן עכשיו, עירום – כך אני יודעת אף שאיני רואה, לא בדיוק ישן אבל כבר לא ער, יודע היטב שאני אגיע. "תיכנסי ותשכבי ותהיי שקטה. אני רוצה שאת תהיי שם כשאקום"

"זה לא באמת פוני!" קובעת גאיה. "הוא אפילו לא צוהל, כמו הסוסים אצל סבא שלי במושב". נועה מקרבת את פניה הקטנות אל הפוני ומצווה עליו "פוני, תצהל!" הפוני נשארת שותקת. "תצהל פוני!"

ממשיכים. הכל חדש. ארגז צעצועים שהוא בעצם ארגז כלים שהוא בעצם ארגז עזרים למשחק הזה שקוראים לו בדסמ. משחק או עולם שלם? נעים מאוד. שוט, קולר, פלאג, רצועה, ויברטור, שוט מסוג אחר. אני אדון. או מסטר. את זונה או שפחה או כלבה. מה שתבחרי

הוא פתח את הדלת. איך שהדליק את האורות הסתובב אליי, "תעצמי עיניים". הסתכלתי אליו במבט של "בחייך". הוא שם לי את היד שלו על העיניים, סגר את הדלת מאחורי והוביל אותי לסלון. הוא לחש לי באוזן "אל תיבהלי", ונתן לי לפתוח את העיניים

בכל פעם שאני חוזרת מהמפגשים שלנו אני מורידה את הבגדים ועומדת מול המראה, בוחנת את נשיקות האהבה שהשארת לי, משערת כמה זמן יקח לפצעים להחלים ועד כמה מהר אחזור מתחת לשוט שלך כדי שתעשי לי חדשים

אני כל כך מבינה אותך שנפצעת ואתה לא יכול לרוץ. גם אני מרגישה כמו נמר כלוא בכלוב, עכשיו עם הרצועה הזו שנמתחה לי בכף הרגל ואני בקושי יכולה ללכת. אז מה אתה עושה בדיוק? איפה אתה מוציא את כל המרץ העודף הזה