סיפורים

למראה מבטיה המודאגים של הגננת, התחלתי משחק עם פריצת הדרך אל פטמותיה הנצורות. פרצתי כל פעם שכבת ניילון אחת, נהנה לראות את מבטיה של המומיה שלי.
לאחר כמה דקות בהן אני משתעשע בעניין, פרצתי את כל הדרך אל היעד. או אז, הכנסתי את הפטמה שלה לפי והתחלתי יונק את הפטמה, דבר שגרם לרעידות בכל גופה של הזונה שלי, להנאתי הגלויה.

ערב אחד חבר שלי ואני שוכבים במיטה. מפצחים גרעינים, שותים מיץ תפוזים. חושבת, איך העץ יודע לינוק את המיץ תפוזים מהאדמה ולהעביר אותו ישר אל התפוזים שלו. חושבת, עולם מורכב.

- כמה זמן את צריכה למקלחת?
- הממ... חצי שעה?
- את שואלת או עונה?
- עונה.
- טוב, חצי שעה. אני מודד.
(יש לי בעיה של הערכת זמן ועמידה בזמנים, נושא קשה וכאוב).

מוציא אותה מהמכונית ומצווה עליה ללכת לכיוון העץ. היא מגיעה לעץ ונעמדת מולו, "תחבקי את העץ" אני אומר, היא מניחה את ידיה על העץ, כנראה שמהלחץ היא מפחדת לסרב, מעניין אם היא יודעת מה יקרה לה בדקות הקרובות.

"אתמול, שמונה בערב, שלוש שעות אחרי הפוסט שאני רוצה סאבית, היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה שאעשה לה סשן. גירדתי מעט בראש, וללא היסוס אמרתי לה שתביא שמלת ערב שחורה, כי אולי נלך לדאנג'ן אחר כך. ברבע לתשע אספתי אותה, למרות שהיא גרה במרחק הליכה. סמול-טוק, שיחות. הסברתי את החוקים, מילת ביטחון, שיחת גבולות, תיאום ציפיות, ומתחילים...". סיפור הסשן-דייט הראשון של הגננת וצי'טה, כפי שקרה לפני תשעה חודשים.

באותו בוקר זירזו אותה השפחות לקום. הן היו מודעות לעוצמת סמי ההרגעה ולהשפעתם עליה, אך הבוקר הזה היה שונה מכול קודמיו. הן פתחו את וילונות הקטיפה השחורים והכבדים שאותיות קטנטנות ומשונות רקומות בהם, והניחו לאור השמש לפרוץ פנימה. ''בואי, יקירה", עודדו אותה, "היום זה היום הגדול".

הוא הסתובב כל היום בחיפושים קדחתניים אחר ציוד הכרחי. "איפה לעזאזל אני מוצא כאן אזיקים עם פרווה?", מלמל, שיחרחר קללה בפרסית ונעמד עגמומי. כל ההתחלות קשות וגם זאת לא ממש הבטיחה נצורות. היא לא רצתה בו עוד. היא רצתה לרעות קצת בשדות זרים, הייתה צריכה קצת זמן לעצמה. הוא לא אכל, לא ישן ולא חדל לבכות מזה מספר ימים. זאת הייתה הזדמנות אחרונה לפני שמנתקים את המכשירים של מערכת היחסים הזאת.

בכניסה לבית אני מרוקנת לתוכי את הטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק המים שהוא הורה לי לקנות וממהרת להיכנס פנימה. השלפוחית שלי כבר מלאה, וזה בדיוק הזמן שצרור המפתחות מסתבך לי ביד. בפנים, אני זורקת את התיק והצרור על הספה, רצה לשירותים, ומגלה שהדלת נעולה! על הידית מוצמד פתק בכתב היד המוכר: "חתלי את עצמך, ילדה מתוקה שלי, וגשי לקרוא את הפתק שמחכה לך במטבח".

הוא בחן את הגרפיקה עבור משחק וידאו חדש שהחברה החליטה להוציא לשוק. עלילת המשחק כמו הייתה לקוחה מסרט של ג'יימס בונד, מעורבב בקצת אקטואליה. השחקן נדרש להציל את העולם מחמש פצצות גרעיניות שהוצבו על פני יבשות שונות, ואמורות להתפוצץ סימולטאנית. בדרך הוא נלחם בדמויות שונות, אשר החזקות והמרושעות שבהן הן דמויות של נשים לוחמות ומוטציות של אישה-מכונה.

כבר כמה ימים שהיא משתרכת סביב עצמה, מותשת, בודקת שוב ושוב את הקעקוע החדש שלה. סמי ההרגעה ומשככי הכאבים מונעים מהזעם המצטבר בתוכה להיות מוחשי, מוחשי כמו הציור הצבעוני הזה, של גור-העופרים הקטן, וכמו צמד האותיות.

הוא אומר "לא". היא נאבקת לשנות את החלטתו, מנסה לשכנע, מאיימת, צועקת, בוכה. הכול לשווא. החלטתו נותרת בעינה. היא נרגעת. איזה סיפוק מופלא פושה בה, שלווה. חיוך פנימי מבצבץ בתוכה. היא עשתה את כל שהיה לאל ידה. זו לא אשמתה. ההחלטה נלקחה מידה, ועכשיו היא יכולה פשוט לקבלה.

היא הכינה לו תה ולפתע קלטה שאין היא יודעת אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר אודותיו. ''כמה סוכר לשים לך, בבקשה?'' שאלה, אך למרות המילים המנומסות, זעם כבוש עלה בה לרגע.

לעיתים הייתה תוהה בלבה: חבריה, הוריה, משפחתה - היכן הם? מה שלומם? האם הם מחפשים אותה? אך מעולם לא הספיקה לשוחח עמו על כך. היא לא ידעה כי בכל ערב מאז חטיפתה הונחה תמיסה מרדימה בתה שלה. התמיסה הזאת הפכה אותה אפאטית, כבויה, ובעיקר - דיללה את מאגר זיכרונותיה ותחושותיה. כל זאת למען מטרה אחת בלבד: להכין אותה עבורו.

ובסוף אנחנו נפרדים. התמוטטות עצבים, כינים בתחתונים, כל אחד והצרות שלו. המיטה עומדת שקטה, מבולבלת. רגע, מה קורה פה... ואני מתקתק, כותב מילים קטנות על פרידות גדולות. חושב, מה יהיה איתי עכשיו, כשהיא תלך. חושב בלב, היא אוהבת אותי הכלבה, היא חייבת לאהוב. איך אפשר שלא לאהוב אותי.

אני נורא התגעגעתי לנתינה. רוצה לעמוד על הברכיים מולך בהערצה. רוצה לשמוט את הראש שלי בהכנעה. רוצה שתיקח את מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, ושתשתמש בזה איך שבא לך.

הרמתי אותה ושאלתי אותה מה הקטע שלה והיא אמרה לי שהיא סאבית. כשהיא קלטה שאני לא מבין מה זה המילה הזאתי אז היא אמרה שיש לי את זה בדם והיא רוצה להיות שייכת לי. איזה שייכת לי? ליטל חוזרת עוד יומיים - מקסימום שבוע. אז אמרתי לה שאני לא פנוי ושאני לא שייך לאף אחד ושאף אחד לא שייך לי וזאתי מדינה חופשית בגלל זה.

אני נוסע במכוניתי כשהמזגן בעוצמה מלאה. כבר שעת ערב מאוחרת אבל בחוץ שורר חמסין. אני חש שגופי בוער ולא ממזג האוויר. מרים טלפון לזנזונת שלי. "היי אביר שלי", היא עונה מייד. "אני בבית. הרגע יצאתי מהמקלחת, עדיין עירומה".

הטעות הגדולה, החטא הקדמון, הייתה ההחלטה להיכנס כשותף לדירה יחד עם דנית. זאת הייתה טעות, כי לא מערבבים שמחה בשמחה, וכשנכנסים לגור עם שותפה צריך לחשוב על דברים אחרים מאשר על איך שהחזה שלה נראה מבעד לחולצת טי שירט, ועל איך שהשיער שלה מריח אחרי שחפפה את הראש.

היא רצתה להיות שלו, רצתה להרגיש משויכת אליו, וכבר הרגישה כל כך שלו למרות שטרם נפגשו. היא ידעה שאיתו אין פשרות, וידעה שזה הולך להיות כואב, מרגש וקשה.

הם הכירו במסיבת עור. היא באה עם האדון שהיה לה אז, אבל היא לא באה לבושה כיאה לשפחה בסצנה. היא לבשה ג'ינס וגופיה, השיער שלה היה אסוף בקוקו מרושל, בלי איפור, בלי עקבים. הוא הסתכל עליהם וחייך בליבו. הוא כבר היה מחנך אותה. ללא מבוכה או התרסה היא הביטה בו בחזרה עד שהיה עליו להתנער, ולהתרחק ממנה קצת.

האוטו חנה בחזית הבית. הנהג יצא ופתח בפניה את דלת המכונית. הוא מעולם לא ראה את פניה, שהוסתרו מתחת למסכה שחורה, ומעולם לא קרה ביניהם דבר. בסתר ליבו קיווה שיום אחד תזמין אותו אליה הביתה לשרתה, ולעיתים אפילו חצה במחשבותיו קו שמעולם לא חשב שיחצה: הוא יהיה מוכן לשרת גם את בן זוגה ובלבד שיוכל לראות את פניה.

הוא פתח את הדלת ובירך אותי לשלום, ולאחר מכן הציע לי לשתות. סירבתי בנימוס. סקרתי אותו: ג'ינס משופשף, חולצת טריקו שחורה וחלוק לבן של רופאים. הוא הוביל אותי לחדר הטיפולים, ושם התיישבתי על הכסא שהוא הורה לי עליו. ישבתי, רגליי צמודות אחת לשנייה, מוטרדת. הוא פתח תיקיית קרטון ובתוכה טפסים ושלף עט מכיס החלוק. למוד ניסיון, הוא לא התרגש במיוחד, לעומת זאת הלב שלי כמעט נפל לי לחוטיני.

"אני חושב שלא תוכלי להמשיך אל הטיסה שלך", אמר לאוריאנה האיש בחליפה והציג עצמו כאיש הביטחון של חנות הבשמים בדיוטי פרי. "תומר!" - צעקה אוריאנה לבן זוגה, "תומר, הבנזונה לא נותן לי ללכת". תומר הצטרף אל השניים ושאל מה העניין. "הגברת גנבה מוצרים מהחנות. העונש במדינה שלנו על גניבה מחנות הוא ארבע שנות מאסר. אולי יתחשבו בכם על היעדר עבר פלילי, אך עלינו להביא בחשבון שהשופט עלול להתרגז על אנשים שאינם חסרים דבר הגונבים מתוך שעמום בלבד."

יצאתי מההרצאה באמצע, בדיוק בשעה שאמרתי לה. פניתי ימינה לשירותים, ואז לשירותי הגברים. אמצע יום עבודה, מלון כנסים קטן, שקט מוחלט. תא אחד גדול, שירותי נכים, נעול. אני דופק שלוש דפיקות בדלת, ושומע את המנעול נפתח מבפנים.

ראיתי אותה בים. שוכבת על מגבת דהויה, קצת מתפוררת, רגליה שקועות בחול החם וחול זהוב מפוזר על גופה בצורות א-סימטריות. היא הייתה טהורה. כמו בתולת ים שנפלטה אל החוף, רגישה, רכה, כואבת. עוצמת הכאב שנפלטה ממנה הרעידה אותי לרגע, ומייד לאחר מכן הרגשתי עוצמה. יכולתי לחוש את האבדון שבה ומשום מה זה גרם לי לרצות לאהוב אותה ולהכאיב לה בו זמנית.

עוד מעט הוא יבוא. הוא לא שכח אותי. לא יתכן שהוא שכח אותי. זה בלתי אפשרי. "יותר מדי אהבה תהרוג אותך", הוא פעם אמר לי, ואז הוסיף: "וגם עונג". כשמשחקים את המשחקים של חניבעל, אי אפשר אף פעם באמת לדעת.

אורז את התיק, נועל את המחשב. מזל שהתקבלתי למקום העבודה הזה לפני שנתיים, מהרהר בליבי. מעבר לקידום המקצועי המדהים שהיה לי פה, מצאתי אותה. כיף להיות איתה באותו החדר בזמן ישיבה, כיף להתווכח איתה בישיבות, כיף להיתקל בה במקרה במטבחון, כיף להצמיד אותה במקרה אל הקיר וקצת להשתעשע איתה, כיף להישאר בעבודה אחרי שכולם הולכים. היא בת 37, נשואה עם ילדים, והיא שלי כבר שנה.

את מצלצלת באינטרקום. אני מתקתק על הטלפון של הלובי, פותח את דלת הבית, וחוזר לחדר. לא באמת מרגיש לי נכון לעמוד בפתח לשמוח לקראתך. אני יודע שכשאראה אותך, משהו בי, כמו תמיד, ירצה לחבק אותך עד אין-סוף. את מתיישבת על קצה המיטה, ושותקת. הפעם אני נלחם, אני שותק בחזרה. את מתייחסת אלי כהר שיש בו אין סוף משאבים, ויודעת כמה פגעת. נראה שהמזימה שלך היא להשלים את הכאב הפיזי באקט שלטוני מוחלט.

טאקי הוא משחק פשוט למדי: מקבלים רצף של קלפים, וצריך להיפטר מכולם הכי מהר והכי נקי כדי לקחת את הפרס. אולם דרור ובני המציאו כללים חדשים: כולם משחקים, אך המנצח יכול להיות רק שולט. אם המנצחת היא אחת הבנות, הניצחון עובר אוטומאטית לשולט שלה. המנצח זוכה תמיד בבת הזוג של השולט המפסיד.

הוא עומד מולה. גבוה, מיתמר מעליה. מבטו נוקשה וקר. הכי מפחיד הרגע הזה. לא ההצלפות או הפקודות שיבואו אחריו. גם לא הטון הסמכותי, המתכתי כמעט. אלא הרגע הזה ממש.