גייז

איחרת / האיחור שלך / עלה לי בגעגוע. / הגעגוע שלי / עלה לך בדמעה.

הוא יצא מכאן עם זין עומד. שלחתי אותו אל החשיכה גדוש בכאבי ביצים, הכאב שאני מעניק לו גם מרחוק.

הוריתי לו להתפשט. כנחש הוא השיל את הבגדים מעל גופו. הפטמות שלו. הזין הפרטיזאני. האשכים המגולחים. הישבן, העכוזים הצמודים. הסומק הבתולי שבפי הטבעת שלו.

מסדר בין מבטיי את פרטי הבעותיך / ועיניי מסיידות בלבן את לחייך / עיניך טובעות בשלולית ההתרגשות / הופכות כל רסיס לגל של נחישות / לנתץ גבולות, לבקוע אל התעוררות / להתעטף בקצף הרך של ההתמסרות.

אתה יושב על הכיסא, פרקי ידיך אזוקות למשענות. עוטף את פניך בסרט דבק שחור. גופך מתחיל לרעוד - לרחש.
מחטט במזוודת הציוד שלך ושולח מבט אל עיניך המכוסות, המתרוצצות בעלטה. תזוזות בלתי נשלטות מניעות את הכסא בקצב התרגשותך.

אני אוחז בשוט. / מחמם בכף ידי את החוטים המצליפים, / שברגע של שכרון שליטה / יבעירו בעוצמה מענגת, / או בעינוג עצום / את ישבנך הרכון לצרכיי

אורז את השגרה, מקפל ומניח אותה בתאים האחרים, האחוריים של המוח. פותח את תא האני האמיתי שלי ומשחרר מתוכו את כמוסת הקשיחות והסדיזם. מכניס לתיק כמה אביזרים של כאב, שולח מבט אחרון אל עיניי היורקות זימה, נועל את הרוך מעבר לדלת ויוצא אל המטרה.

עבד פונה אל אדון ומאד רוצה להיפגש איתו,
עמוס חששות ופחדים מפני הבלתי נודע...

מנסה להתרכז בנהיגה אך מול עיניי מראה אותה מיטת-שולחן רפואית, בדומה למיטת יולדת, הוא שוכב שם רגליו באוויר, פרקי ידיו צמודים לדפנות בפסי העור השחורים, כך גם קרסוליו. שוכב חסר יכולת תנועה, פתוח וחשוף כולו - רק עבורי.

אחזתי בעניבתו ומשכתיו אלי. לסתותיו נעו בקצב מסוחרר על פניו הכהות. לחיים חלקות ונקיות מזיפים וצמד שפתיים משורטטות להפליא. עיניים שחורות, מלאות ברק. מלאות ריגושים של חששות. נוצצות בהכנעה.

פעימות ליבו תפסו תאוצה עזה של התרגשויות מפוחדות. אם לא הייתה מסתיימת המלחמה בעיראק, הייתי חושב שהטנקים הגיעו לתל-אביב. מבלי לתת לו זמן להרהר, הנפתי את השקית וכיסיתי את ראשו. מתחתי לאחור את חלק הניילון שהיה מונח על צווארו והידקתי את אחיזתי במתיחה חזקה.

בוקר. אני מתעורר כשריחו האינטימי של אדוני עולה באפי.
פוקח עין, מנסה לאתר היכן אני ללא הצלחה.
פוקח עין שניה, ומבין שאני שרוע לרגליו של אדוני על המיטה, ראשי בין רגליו קרוב לישבנו, והוא שוכב על צדו, בגבו אליי, או ליתר דיוק בישבנו אליי.
אז אני נזכר שהפקודה האחרונה שקיבלתי מאדוני אתמול בלילה היתה ללקק את ישבנו. כנראה שנרדמתי בעודי מלקק לאדוני כמצוותו, הרהרתי לעצמי.

אני מדליק את הנר הלבן. מכבה את האורות ומכריז: 'אני מדליק משואה זו לתפארת מדינת הבדס"מ על שיש לה בן כמוך'. ההכרזה זורקת אותו לשחקים. מדליק נר אחר נר, בעוד הנר הלבן כבר מטפטף על ישבנו.

אתה נוגע בפחד.
עמוק.
בתוך העיניים
מרוצצת אותך דמותי
שטרם ראית.
ובספק אם...
בפעם הראשונה.

על כניעה בין גברים לאור היום, מחוץ למכונית, במגרש החניה.