יצירה מקורית לא קשורה

ביקשתי ממנה להצמיד את עצמה-לעצמה בבגדים הכי הרבה שאפשר. המדד היה שכשתפנה אלי את הגב, אוכל לראות את קווי המתאר של הפלאג. לא לשמחתי הרבה, ברגע שהורדתי את הראש מהפלאג, ראיתי שהיא לא הגיעה עם העקבים הגבוהים שביקשתי, ונראה שאפילו עשתה מאמץ לעשות את ההיפך המופגן, עם נעליים שטוחות לגמרי...

אני גרה בגבעתיים עם שני שותפים, על דלת הכניסה רשום: ״כאן גרים רוני הבת, רוני הבן, ורוני ההומו״. אני רוני הבת, ואני מחפשת מישהי שתאהב אותי, אבל כבר כמה שנים שאני מדשדשת עם אהבות ותקוות נכזבות, והכמיהה לאהבה עמוקה ומיוחדת הפכה לחלום שמתרחק לאיטו...

בכל פעם שהחזרתי את הדג למים צפיתי בחרדה מתי יחזור לשחות, ובכל פעם הוא השתהה לזמן ארוך יותר לפני שהחל לנוע

הושטתי את ידי ולחצתי את שדי המרקע. אי אפשר שלא להתענג מההרגשה הסיבית. שלא כמו העור, המגע בשדיים אלו חודר אל מתחת למעטה החיצוני ומדגדג את קצות העצבים, מה שנותן תחושה דומה לתחושת השפתיים בזמן נשיקה.

סאדו-מאזוכיזם בגראוויטציה פסאודו-פסיכוטית.

הימים שלה איתו חולפים כהרף עין, מלאים בטיולים ומסעות. אין מקום שלא ביקרו בו, כל פינה נידחת בכל קצוות העולם. כל מסע כזה מתיש אותה עוד קצת, עוד פיסה ממנה שנלקחת ונשארת במקום בו ביקרו. ובכל מקום הוא משאיר את חותמו, אם בדרכים של כאב ואם בדרכים של תאווה.

גירושים סטייל "הבנים על הבנות". מי לדעתכם, ובעיקר לדעתכן, צריך לקחת את בייבי-מאסטר הקטן?

נִשְׁקָף שִׁירִי בִּתְהוֹם כֹּל הַנּוֹגְעִים בּוֹ...

אנו, חברי קהילת האהבה על כל גווניה, מאמינים כי הגיע העת לפרוץ לתודעה הציבורית הרחבה. הגיע הזמן לשלום ולסובלנות. יש לנו זכות יסוד לכבוד, ויש לנו חובה מוסרית לדרוש זאת.

נצח זה לא ניצחון, היא ממלמלת וחוזרת על עצמה כהד. נצח זה לא ניצחון, נצח זה לא ניצחון. אצבעותיה משתרגות זו בזו, כמו בזמן תפילה. היא ישובה על הרצפה, כבר לא מרגישה בקור, למרות שהצינה חודרת לעצמותיה ומפלחת אותן. עיניה שהסתגלו קמעה לעלטה, לא מחפשות כלום. גם לא אותו. ניתנה לה מילת ביטחון אחת : נצח. ולא הובטח לה דבר. כשהוא נכנס לחדר, אין צורך בשוט. או בחבלים. היא אזוקה לעצמה, למחשבותיה. הוא היה שמח עכשיו לומר את מילת הביטחון שלה בשבילה, עבורה. אלא שאין הוא יכול לעשות זאת. רק היא.

''הסבור אתה שזה נכון מה שאומרים? זה האדם שהמציא את האל?'' היא שואלת, קצה סנטרה מתחכך בחזהו. צל של בדידות חולף בשקט, חומק מעיניה ונבלע בעיניו. כמעט בוקר. על גופה פזורים סימנים, מקשטים אותו. ידו מלטפת את גווה מתחת לשמיכה. הוא מפסיק לספור את רגעי הבדידות, הניכור. לאט-לאט היא נרדמת, שלווה כתינוקת, והוא מתבונן בשחר המשתוקק לבקוע אל העולם.

שדרות מוריקות, עיניים שבולעות הכל, בצמא. עיר רטובה מגשם, אפרורית כמעט, מתנגשת בצינה חיוורת. מעיל ארוך וסיגריה. מבט שנראה מרוחק, ספק שקוע בזיכרונות, במחוזות העבר, ספק מצפה. הוא קולט אותה במבטו. עירומה, נוגעת-לא נוגעת בעלים, חשש והתרגשות בעיניה. הוא נעצר כדי להתבונן בה: הקימורים, העור הבוהק, המצומרר משהו, העיניים הגדולות, הרעבות תמיד. היש רעב שניתן להשביעו?

בחלוק אמבטיה וסיגריה נעוצה בין שפתיים אדומות, היא מנגבת את החושך מהמסך ומגישה ארוחת ערב לרגש, שותקת. ליידי מהפרברים, ממתינה בסבלנות לגשם.

אימצתי את הנשק אלי, מרגיש את הקור העולה מהמתכת המושחמת, חודר דרך ידיי ונעצר שם. ביד אחת החלקתי על הקנה, ואת כף היד השנייה לחצתי כנגד בסיס המחסנית עד שהכאב החד היה בלתי נסבל. הצללים של פניה בחשכת החדר המואר בתנור סלילים כתום התמזגו עם הצללים שמעבר לגדר. עיני נפקחו לפגוש בהם, ודמיוני נפרד ממנה לעוד כמה דקות של שעמום, דיכאון ופחד.

"קצת מאוחר מדי לחנך אותי, את לא חושבת?"
"כן, אולי באמת קצת מאוחר מדי."
"מה, כל-כך אכזבתי אותך?"
"אולי, כן."
"רק רציתי שיהיה לנו טוב."
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."

30.3.06 יערה ואני עולים מהמקום הנמוך בעולם, ים המלח, פנינו מועדות לקראת אירוע מרגש: דומי ופרודו מתחתנים! בהשראת החתונה, בחרנו להיזכר ולשתף בחוויותינו מירח הדבש שלנו באתר הנופש קופיפי.

פעם, כשהייתי בוכה, אבל לא סתם בוכה, מן בכי תמרורים שנשמע למרחקים, הייתי מסתכל מעלה, על אלומות האור בלילה, שהיו בוקעות מעמודי התאורה – בעיר הגדולה. כל אימת שהייתי ממשיך לבכות, אלומות האור היו מתארכות ומתרחבות – בכל מיני גדלים וצורות מוזרות.

דרגות החופש שלי, בהיוולדי, היו אין סופיות. כשל אותו גזע עץ פשוט, מוחלט ייחודי. אך כשם שהוא מאבדן לטובת היותו תרנים, קעריות, גפרורים או גרדום, שייעודם ברור, כך גם אני. נכון לעכשיו, דרגות החופש שלי מוגבלות לחדר צבוע לבן, כ- 4 מ"ר גדלו, במרכז הרפואי גהה בפתח-תקווה.

ואל תבין לא נכון, אני בכלל לא בכיינית ולא חלשה. יש לי משהו שאין להרבה אחרים, יש לי אותי. ואתה יודע כמה אני נדירה ומיוחדת? אני יחידה כזאת בכל העולם ויש לי את כל כולי רק לעצמי.

הכל התחיל בוקר אחד. בחפזון הבוקר, כמעט ולא הבחנתי בה, שוכבת פשוקת רגליים, עיניה נוצצות ומצפות...

סימנים של אש. ניצוצות. להבה שכורכת גופך, חורכת ירכייך. כמו נר שמטפטף מרחוק, הולך וקרב. גחלים לוחשות בחושך...

כל הארץ דגלים דגלים. במיוחד על המכוניות. שמתם לב, שבניגוד לשנים קודמות, משהו דפוק בקו היצור? כן, פעם דגל היה דגל, גדול וטבעי על מקל עץ. דגל בד, המוצא אחת לשנה מן הארון ונתלה על המרפסת. קצת מקומט, מצהיב משנים של נפנוף מול השמש הישראלית. דגל אחד, זקוף...

אני אוהבת לבוא לישון אצל בני. הריח החמים והעוטף של מרכך הכביסה שעל הסדינים שלו מסחרר אותי בכל פעם מחדש. עם כל הפוזה שהוא עושה, הוא בעצם רך ונעים. דמות גדולה ומגוננת, ששומרת עלי מכל רע. אפילו השדים שלי מפחדים ממנו...

מבטו של האמן הצעיר שייט על פני הרצפה המוכתמת והמלוכלכת, על בדי הציור שהיו זרוקים בפינות שונות בחדר ועליהם שברי ניסיונות החיפוש שלו. המוזה האבודה, חלומות ורודים שהתכהו בחודשים האחרונים והפכו לעיסה של ייאוש...

זה היה התסריט השחוק של היכרות דרך הרשת, התעלסות מוקלדת, עשרות מכתבים בדואר האלקטרוני ולבסוף שיחות טלפון ארוכות. תמיד עמדה בפני הפיתוי. איתו זה היה אחרת...

לא יכולתי להתאפק יותר ומשכתי עצמי מעלה, מציצה מעבר לשפת הסלע. המראה שנגלה לעיני עצר את נשימתי. הסלע מאחוריו הסתתרנו היה שיאה של הגבעה שירדה בתלילות אל עמק ירוק ויפהפה...

חריקת דלת התא העירה אותי מהנמנום שנפל עלי מאז עזב אותי הבוס. ראש זהוב הציץ מעבר לדלת וזוג עיניים תכולות ננעץ בי במבוכה. הבחור הצעיר לבוש המדים נכנס בהיסוס לחדר, מחזיק בידו קערת מים ומגבת מוטלת על כתפו...

"הם רצו לחיות על אי בודד," חייכה גב' פינקוביץ', "נשמע מטופש, נכון?"
"ואת חושבת שהשלושה הלכו ומימשו את הפנטזיה הזו," אמרתי.
"זה בהחלט מה שאני חושבת. וזה עוד לא הכל," היא התכופפה אלי מלחשת, "הם לא לבד..."

כשהסלסה מתנגנת ברקע, נופלות כל ההנחות הפמיניסטיות. כשהגוף והנפש מתמכרים למנגינה האירוטית, האדם הקדמון וחווה שלו מרימים את ראשם ולילית הולכת לישון. זוהי ההזדמנות לגבר להוביל, אפילו אם הוא בשיעור הסלסה הראשון שלו. ריקוד צמוד, יד על המותן, מגע...

הסיפור התחיל לפני כשלושה חודשים. איל ההון ירחמיאל (חמי) פינקוביץ' נעלם בפתאומיות לאחר השתלטות בזק מפתיעה על חברת ההשקעות הגדולה במדינה. אשתו, שרה פינקוביץ' היתה מפתח חשוב לכל הפרשה. עד כה סירבה בכל תוקף להתראיין, ושיחת הטלפון המפתיעה ממנה הקפיצה אותי ואת הרשמקול שלי אל בית הקפה המבודד...