מקימה מחדש את הקו החם

להבה חשופה • 20 ביולי 2011

צודקת. free spirit

אלימות מינית, זו הגדרה הכוללת בתוכה{גם} תקיפה מינית.

"אלימות מינית באה לידי ביטוי במעשים של הטרדה מינית ותקיפה מינית הכוללת בין היתר אונס, והתעללות מינית של ילדות וגילוי עריות .

כל אקט מיני המאופיין בהתנגדות כלשהי נחשב כאלימות מינית".


להבה חשופה.

שוסי • 20 ביולי 2011

זה לא הספרים השליטה,זה הפרקטיקום,בתאוריה באמת מעולם לא הייתי חזקה.
ראוי לציין שאני אכן עובדת עם ילדים אבל מעולם לא שמעתי/למדתי על קייס סטאדי שבבגרות פתאום כן מודעים,אם אני טועה,קבלי את התנצלותי הכנה.
חוסר שפיות לא מוגדר על פי מעשים דווקא,אלא על פי מצב,אם אדם לא מודע למה שהוא עושה(לא משנה מה)הוא במצב לא שפוי.אם את טוענת שכעת בתוך הפיצול את אכן מודעת,אז אין כאן מצב של אי שפויות כמובן.
נשבעת לך שאין לי שום אג'נדה,מעולם לא פגשתי לא אותך ולא את רוב המשתתפים בשרשור זה.
מושג,דווקא כן.
אני בהחלט עדיין לא פסיכולוגית וכשהיה, אהיי סמוכה ובטוחה שלא אתמחה במבוגרים.
בכנות,טובת הקהילה לא מעניינת אותי בשיט ולפיכך אני בטוחה שתעשי עבודה טובה ממני בהרבה בניהול הקו על כל צורותיו וגוניו.
דבר נוסף,לי אישית אין דעה ברורה לגבי השאלה האם פיצול אישיות עלול או לא להפריע בניהול הקו.קטנותי לדעת ובטח שקטונתי מלשפוט.

Re: חברים יקרים

נילי ונילי • 20 ביולי 2011

פיסטוק, אף אחד לא טען שומדבר על הזהות שלך. אבל מה לעשות שכאשה את אכן נמצאת במצב מתמשך של אלימות מינית. סורי טו ברייק דה ניוז טו יו. זו אולי לא תקיפה, ואולי לא אונס, אבל זו בהחלט אלימות מינית רציפה ומתמדת. אני עומדת מאחורי דבריי. וגם תקרת הזכוכית, אגב, היא לא אגדה אורבנית שבה פמיניסטיות משופמות משתמשות כדי להפחיד בחורות תמימות בפורומים של סוטים. היא באמת קיימת.



ובלי קשר לפרלין, נראה לי שאנחנו מתבחבשים פה כבר חמישה עמודים סביב האג'נדה הפמיניסטית המדומיינת (כן או לא) של מרכזי הסיוע. מבאס אותי שאנשים לא טורחים להשקיע אפילו את המינימום של חיפוש בגוגל, ולהכנס לאתר של מרכזי הסיוע כדי לקרוא את האג'נדה ולקבל עוד פרטים על ההכשרות.

בלינק הרצ"ב ניתן למצוא את הטקסט המלא של "אודותינו" של המרכז התל אביבי:
http://tlv.1202.org.il/template/default.asp?siteID=6&PageId=338&catId=56&maincat=11

אני מדביקה אותו כאן בשביל העצלנים:

"
מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב הוקם כראשון מסוגו בישראל בשנת 1978 על ידי התנועה הפמיניסטית, בעקבות התאבדותה של סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, אם לילד, אשר חזרה לביתה מיום לימודים ונאנסה באזור השדות המקיפים את האוניברסיטה. במכתב ההתאבדות ציינה האישה כי נאנסה פעמיים: פעם על ידי התוקף ופעם על ידי המשטרה. כמו הרבה נפגעות תקיפה מינית אחרות באותה תקופה, לא היה לה לאן לפנות.

לפיכך, הוחלט להקים מרכז שיעניק אוזן קשבת ותמיכה לכל נפגעת תחת הסיסמה "את לא לבד" בתקווה שהפניות למרכז יפרצו את מעגל השתיקה, הבדידות והבושה שמאפיינים את תחושתן של נפגעות רבות. בתקופה שבה בארה"ב ובאירופה עמד נושא האונס במרכז הדיון הפמיניסטי, בישראל הנושא עדיין לא עלה לסדר היום.

המרכז שנקרא עם הקמתו מרכז סיוע לנפגעות אונס, הוקם עם מטרות, דרכי ניהול, הגדרת האונס ופרקטיקת סיוע שהתבססו על אידיאולוגיה פמיניסטית, תוך הסתכלות על התופעה של תקיפה מינית בהקשר חברתי רחב.

פרקטיקת הסיוע במרכז מנסה לשבור את ההיררכיה ביחסי הכוחות המתקיימים בין המטפלת למטופלת. המתנדבות והמתנדבים יתנו סיוע ללא עמדה שיפוטית ותוך אמונה שהיום הן/ם בצד של המסייע/ת אולם אתמול או מחר הן/ם יוכלו להיות בצד של הפונה.

בימים של ניכור חברתי והיעדר סולידאריות חברתית, מתנדבות ומתנדבי המרכז בולטים ביכולותיהם לחוש אחד את השני ולגלות אמפטיה ואכפתיות אמיתיים. מערך הסיוע מתאים עצמו לכל פונה על פי הצרכים והרצונות, כפי שמוגדרים על ידה/ו תוך קבלה של הנפגע/ת ללא נקיטת עמדה שיפוטית.

אונס הוא הפשע היחיד בו החברה מאשימה את הנפגעת ולכן לעיתים קרובות נפגעות חשות בושה ואשמה. השאיפה היא להסיר מהפונה את נטל האשמה הגלוי או החבוי שהחברה הטילה עליה. העיקרון המנחה בסיוע הינו העצמת הנפגעת באמצעות זכות הבחירה והחזרת השליטה שנלקחה ממנה על ידי התוקף, לידיה שלה. ההעצמה כוללת מתן הזדמנות לאישה להחליט מה יקרה איתה, תוך ניסיון להחזיר לה את תחושת השליטה על חייה.

המתנדבות והמתנדבים במרכז לעולם לא יכפו על פונה להתלונן במשטרה, אלא יתנו את כל המידע הדרוש לגבי התהליך במשטרה ובהליך הפלילי, כדי שתוכל להחליט בעצמך. צוות המרכז והמתנדבות/ים תומכים בכל החלטה של הפונה. אם נפגעת והחלטת להתלונן, אנו נלווה אותך למשטרה, לבית החולים, ואף לבית המשפט אם רצונך בכך. כמו כן מנהל המרכז מעקב אחר ההליך המשפטי ומעביר לפונה מידע רלוונטי הקשור לחוק ולתהליכים המשפטיים.

המרכז פועל בשני מישורים: הסיוע הפרטני והשינוי החברתי. הצוות ומתנדבות /ים המרכז פועלים ברמה חברתית וציבורית לביטול אי השוויון בין גברים ונשים ולשינוי תודעה, עמדות ודעות קדומות כלפי נשים בכלל, ונפגעות תקיפה מינית בפרט.

זכינו להישגים אדירים בהחדרת מודעות למערכת הציבורית—משטרה, מערכת המשפט, בתי ספר, צבא, אנשי מקצוע וטיפול. בעבר, המערכות הממסדיות הפעילו פרוצדורות בלי לידע או להסביר לנפגעות את פשרן. העלאת המודעות בחברה ובמערכות הממסדיות מאפשרת מתן סיוע למספר רב יותר של נשים וגברים, ומסייעת בתהליך ההחלמה של נפגעות ונפגעים.

תחילה העניק המרכז מענה רק לנשים נפגעות ואולם נתברר לנו כי קיימת דרישה לאוזן קשבת גם מצדם של גברים נפגעי תקיפה מינית.

כך החל משנת 1991 המרכז מפעיל גם את קו החירום היחיד בישראל לגברים נפגעי תקיפה מינית אשר מאוייש על ידי מתנדבים גברים. בשנת 2003 , הקמנו את קו החירום היחידי בארץ לגברים ונערים חרדים ודתיים נפגעי תקיפה אשר מאויש ע"י מתנדבים דתיים.
"






-----------





ועכשיו, אני באמת שואלת ולא מתוך ציניות או ניסיון לניגוח: על מה יצא קצף?

walking dead • 20 ביולי 2011

זה עונשה של מי שכותבת תגובה בכלוב תוך כדי שיחת טלפון מעצבנת בעבודה. עוד מישהו רוצה להעמיד אותי על בלבולי? להביא לי ציטוטי ויקיפדיה, פסקי דין, קטעים מצולמים ממשפטו של קצב (רק לא כשאני אוכלת, בבקשה)?

Re: חברים יקרים

Black Lotus​(מתחלפת){זאלופון} • 20 ביולי 2011

אז זהו שלא. אם מישהו בא ואמר לי שיש לי גוף / ציצי / תחת יפה או אפילו שאני כוסית, אני יכולה לראות בעצמי קורבן לאלימות מינית או כמישהי שהיתה מספיק שווה בכדי שפלוני אלמוני ברחוב יחליט לצאת מהמרחב הבטוח שלו ולהחמיא לי, על אף שהוא עשוי לקבל נזיפה, מבטים עוינים או ככל הנראה משרשור זה תביעה על תקיפה מינית או פוסט ב"הכצעקתה". חוץ מזה, שכמעט תמיד מלבד להיות הקורבן המסכן, קיימת האופציה להתעלם, ללכת או לענות בחזרה, ובכל מקרה לא חייבים לחיות את זה כ"מצב מתמשך". ברובו המוחלט של הזמן, אישה חיה את חייה בלי שאף אחד מטריד אותה מינית. אם היא בוחרת להפוך אפיזודות שוליות ונדירות יחסית לדרך חייה, זה עניינה.

תקרת הזכוכית נופצה כבר ועל ידי יותר מאשה אחת ויותר מפעם אחת. מי שטובה מצליחה להתרומם מעל האחרות. יש כל כך הרבה משתנים שמסבירים את פערי השכר בין גברים ונשים, וכשמסתכלים עליהם מגלים שהפערים לא באמת כאלה גדולים, ואין זאב גדול ומפחיד למעלה, איפה שחשבנו שיש תקרה מזכוכית.

petel • 20 ביולי 2011

התחרטתי.

נילי ונילי • 20 ביולי 2011

לא יודעת אם זה היה מכוון אליי או ללהבה, אבל למען הסר ספק: לא היתה לי כוונה לתקוף אותך או לרדת עלייך. ציטטתי אותך כי את מיקדת את אי ההבנה שבגללה אני מאמינה שהתרגזו רבים (רבות).

סיפרתי היום ליולי (היי! היום פגשתי את יולי לראשונה בחיי!!!) שאני משקיעה לפחות חצי שעה בניסוח ובכתיבת כל תגובה בפורום. אם מדובר בשרשור טעון כמו זה- אני משקיעה אפילו יותר זמן כדי לוודא שאני עומדת מאחורי כל מילה. כי אני יודעת שהשרשורים הם ארוכים, הדיעות הן רבות, ואנשים נוטים לחשוב שהם יודעים מראש מה אני אומרת ולכן "להלביש" עליי את מה שהם חושבים כבר ממילא על פמיניזם, גם מבלי לקרוא. רפאל אפילו כתב מניפסט "אני מאשים" שלם, כולל ה"יצא המרצע מן השק" וכל הג'ז הזה, שככה יהיה לי טוב. כאילו שיש במה שכתבתי איזשהו גילוי חדש ומסעיר שאף אחד לא ידע קודם.

מיוחדג'ת-
לא אמרתי שכל הגברים מקרבנים. למעשה, אני זוכרת הודעות שלי בפורום הזה שבהן טענתי שכ-ל הגברים שאני מכירה לעולם לא יתקפו מינית מישהי, וזאלו טען שזו הנחה מופרכת ושאני לא יכולה להניח כזה דבר. בנוסף, להגיד שאני מתעלמת מהפגיעה המינית שעוברים גברים, זה פשוט מעליב. לא מתכוונת להתחיל לחפש שרשורים נשכחים, אבל אם תבדקי היטב, אני אחת הדוברות הכי אנרגטיות בתחום העלאת המודעות לפגיעה מינית של גברים וגם לאפליה ולפגיעה מגדרית שלהם.

כתבתי שכל אישה היא קורבן לאלימות מינית ואני עומדת מאחורי זה. אלימות היא מונח מטריה שכולל בתוכו מגוון של פעולות, ותקיפה היא רק אחת מהן. אלימות מינית היא רעה חולה חברתית, ואני לא מתכוונת לזוז מהדיעה הזו שלי ולו מילימטר.

ולא, זה לא ניסיון לעשות "בקרת נזקים" ולהגיד לפורום את מה שהפורום רוצה לשמוע. אני פשוט מאמינה ששלגי, מיוחדג'ת, פיסטוק, להבה וגם פרי ספיריט הלבשתם על מה שכתבתי את מה שאתם חושבים עליי. וזה מבאס. זה מבאס כי אני משקיעה שעות בניסוח, בבחירת מילים נכונה, בלהגיד בדיוק את מה שרציתי להגיד ולהמנע מלהגיד את מה שאני לא מאמינה בו- ובשביל מה? בשביל שלא יקראו את זה אח"כ?

פרלין​(נשלטת){ש} • 20 ביולי 2011

נילי, קראתי.

כתוב שהמרכז פועל מתוך אג'נדה פמיניסטית. מצוין וטוב ונפלא.

לא כתוב בשום מקום שהאג'נדה הפמיניסטית רואה בכל אישה קורבן לאלימות מינית מתמשכת.

לא יעזור בית דין, ההנחה הזו לא מוצאת חן בעיני. תעזבי אותך מזהות, לא זהות. לא משנה עכשיו.
בואי נדבר פרקטית.

פרקטית, לאן נשים יכולות להתקדם כשזו הנחת המוצא?
איזה חינוך את יכולה להעניק לנערה צעירה כש*זו* הנחת המוצא?
מה תלמדי אותה? להיות תוקפנית? להיות מפוחדת?
מה את אומרת לאישה שהותקפה מינית? ובכן, יקירתי, זה היה רק עניין של זמן?
ומה את אומרת לי, סתם אשה אחת, ובכן יקירתי, חכי-חכי, זה רק עניין של זמן?

למה אני אמורה לחיות באימה הזו?

החיים מפחידים, מטבעם. בין אם את גבר ובין אם את אישה.
דברים רעים קורים. הם קורים לכולנו, כל הזמן, והמפחיד מכל, אין לנו שום דרך לצפות אותם.
הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, זה להסתובב בעולם עם תחושה של עוצמה. עם ההנחה שלא בהכרח נישבר אם משהו נורא יקרה.

הנחת האימה הזו מגבילה אותנו. כן, כנשים. אבל גם פשוט כבני אדם.
זו לא נראית לי הדרך הנכונה להסתכל על העולם.

Re: חברים יקרים

walking dead • 20 ביולי 2011

נילי, בבקשה הסבירי לי אחת ולתמיד (כיפה אדומה תמה שכמותי בפורום הזאבים המרושעים הזה) מדוע את מנסה לכפות עלי להרגיש שאני נמצאת במצב מתמשך של אלימות מינית למרות שאני מתעקשת שלא?
ותקרת הזכוכית היא לא אגדה אורבנית. וכמו שלוטוס ניסחה יפה כל כך, גם הנשים שניפצו אותה הן לא אגדות אורבניות.

** נילי, רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת בתגובה לי ובהמשך אגיב לכך.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 20 ביולי 2011

לוטוס, לא נראה לי שזה עוסק בעצם זה שמישהו צועק לך "כוסית" ותחושת הפגיעה שאת חווה מזה.
אני לא חושבת שאנשים אמורים להתנהג ככה, אבל זו שאלה נפרדת, אז נניח שזה מצב תקין.

לב הבעיה הוא לא בכך שזה אמור להפריע לך, אלא בכך ש*אם* זה מפריע לך, ואת מבקשת להפסיק, ועדיין לא מפסיקים, ואת נאלצת לבזבז אנרגיות בשביל להפסיק את האינטרקציה הלא רצויה, לכל הפחות את יכולה לצפות לזכות החברתית לומר "הוא לא בסדר" ולא לשמוע בחזרה "את בעצמך לא בסדר". זה די בסיסי.

ועכשיו נחזור לשאלת עצם התקינות של המצב הזה: קחי את האנשים הנחמדים שמשמיעים, באמצעות הטלפון הנייד שלהם, מוסיקה מאד חזקה במרחב ציבורי כמו למשל אוטובוס. האם זה נחשב לגסות רוח? הרי לא חייבים לראות זאת כך. אני יכולה לומר שלי באופן אישי דווקא נחמד הליווי המוסיקלי, ולקרוא למבקרי התופעה להניח לילדים בשקט. ובכלל, מה כבר קרה? מה, הם תקפו מישהו? כולה קצת מוסיקה. מי שלא נעים לו זו בעיה שלו והוא גם יכול לבקש מהם להפסיק.
האם הגישה הזו תקינה בעינייך?
בעיני לא ממש. אני חושבת שאף אחד לא יפגע אם לילדים האלה יובהר במירב הבהירות שזו לא התנהגות מקובלת, ושאנשים מנומסים לא מתנהגים ככה.