שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

"מתברר שקהילת הסאדו־מאזו היא לא מה שהיתה"

Venus in Furs{תהום}
לפני חודש • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 19:51

"מתברר שקהילת הסאדו־מאזו היא לא מה שהיתה"

Venus in Furs{תהום} • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 19:51
כבוד למגזר בעמוד הראשי של אתר ״הארץ״ ✨ 👏 💘

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10779686
amy​(נשלטת)
לפני חודש • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 20:53
amy​(נשלטת) • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 20:53
כבוד כבוד, אין לנו מנוי.
Ashbury
לפני חודש • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 21:44
Ashbury • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 21:44
כתבה מוצלחת של הארץ לשם שינוי. הפעם לפחות לא ניסו לעלוב בהייטקיסטים…
slave for ever​(נשלט)
לפני חודש • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 23:21
slave for ever​(נשלט) • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 23:21
amy כתב/ה:
כבוד כבוד, אין לנו מנוי.


אומנם גם לי אין, אבל מצאתי דרך לעקוף. עד שמישהו יעלה כאן את הכתבה.

למי שבא להאזין לכתבה, היא הוקלטה ע"י יפעת ניב ברק מהספרייה הלאומית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה.

נכון שזה לא כמו קריאה, וזה ארוך, אבל עדיף מכלום.

https://omny.fm/shows/ivrimlibrary/20-1#description
אחד אפס​(נשלט)
לפני חודש • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 23:44
אחד אפס​(נשלט) • שישי, 6 במאי 2022, בשעה 23:44
תמרעה המרטשת כתב/ה:
בת מצווה בדאנג׳ן....לו רק הייתי יודעת זאת ב2006


"זאת" - שיש שם בת מצוות? או על התחום? בינינו, בגיל 12 לא ידעתי לא זאת ולא זאת icon_smile.gif
Venus in Furs{תהום}
לפני חודש • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 07:33
Venus in Furs{תהום} • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 07:33
amy כתב/ה:
כבוד כבוד, אין לנו מנוי.


הא לך מיידלה 😇

הדאנג'ן חוגג 20 שנה.
מתברר שקהילת הסאדו־מאזו היא לא מה שהיתה
מועדון הסאדו־מאזו הראשון בישראל מציין 20 שנה להיווסדו.
מה השתנה מאז בקהל הישראלי שמבקר שם? מתברר שלא מעט

(שני ליטמן
צילום: תומר אפלבאום)

בני הזוג נראו מבולבלים ולהוטים בו זמנית. הם שוטטו ברחבי המועדון האפלולי וחיפשו מישהו שיסביר להם מה הם רואים ואיך בדיוק הם יכולים להשתלב בכל זה. משום מה, ג', החברה שהבאתי איתי, נראתה להם כאחת מהאורחות הקבועות. "גילינו לא מזמן שאנחנו שנינו אוהבים להיות נשלטים. אכפת לך להסביר לנו קצת מה עושים פה ואיפה משיגים שוט?" שאלו בנימוס. ג', שגם לה היתה זו הפעם הראשונה שכף רגלה דרכה בדאנג'ן, אמרה שאין לה מושג. היא הפנתה אותם לאחד מחברי הקהילה הקבועים שהסתובבו במועדון כמו מורות חיילות במוזיאון ההגנה, רק מחכים שיבוא מישהו שאפשר יהיה לחנוך אותו אל תוך העולם הקסום של ה–BDSM.

הדאנג'ן, מועדון הסאדו־מאזו הישראלי הראשון, שכבר הפך למושג בתרבות הישראלית, חוגג 20 שנה להיווסדו, ונראה שהוא נמצא בתקופה מבלבלת מעט. מצד אחד, חלקים נרחבים יותר בחברה הישראלית פיתחו גישה פחות פוריטנית לסקס, החלו להתייחס אליו בגלוי ולראות בו בילוי לגיטימי, שלא לומר סמל סטטוס. מועדוני סקס ומסיבות סקס מסוגים שונים — פוליאמוריות, חילופי זוגות ופטיש — פורחים ברחבי הארץ. יותר ויותר זוגות הטרוסקסואלים ממעמד הביניים הישראלי ישמחו לספר על מסיבות הסקס או סדנאות המיניות שהם פוקדים.

אבל הפתיחות והסקרנות ההולכות וגדלות הביאו למועדון הרבה אנשים שה–BDSM אינו בשר שרוט מבשרם. הם נהנים אולי לצפות, לנעול מגפיים ולהניף את השוט, אבל גם רוצים לחזור הביתה בשלום ובלי חתכים מדממים. כלומר, שזה לא יעבור את גבולות המשחק המשעשע. ואכן, כשקימברלי מלכת הסאדו עולה לבמה עם הנשלט שלה, דורכת לו על הגב בעקבי הסיכה שלה ומרביצה קצת יותר חזק מהאחרים שהיו על הבמה לפניה ("את ההצלפות שלי שומעים גם ברחוב", הבטיחה לי מבעוד מועד), בקהל מחליפים מבטים מזועזעים.

לאן חשבתם שהגעתם, לגן אנתרופוסופי?

***
מי שהקים את המועדון ומחזיק בו עד היום הוא עמוס לוי, בן 64, גרוש ואב לשתי בנות — בנות 29 ו–32 — שאחת מהן עובדת כקופאית במקום. לוי לא נראה בדיוק כמו אושיית BDSM. הוא גדל בתל אביב, וברבעון הראשון של החיים, כמו שהוא קורא לזה, היה בשירות צבאי סדיר, ו–18 שנה שירת בקבע. "אהבתי את מה שעשיתי אבל לא אהבתי צבא. הייתי במודיעין. כשהשתחררתי עוד המשכתי כמה שנים להיות חלק מהמערכת".

ואז עשית שינוי קיצוני.

"מאוד. קיבלתי סיבוב. תמיד אהבתי אתגרים ותמיד היה בי משהו חריג. אחרי שהשתחררתי הסתובבתי קצת, ואחר כך פתחתי קפה אינטרנט ברחוב בוגרשוב, שכל הזויי העיר היו מסתובבים בו. ואחד מהם זרק לי את הרעיון — תפתח מועדון סאדו. הסתכלתי עליו במבט של תעזוב אותי בשקט, אבל כשחשבתי על זה, אמרתי, יש פה קטע".

היתה בזה גם מחשבה חתרנית ביחס לחברה הישראלית?

"לא היתה לי אמירה שם. אני לא לך ולנסה, בואי לא נעוף על זה. אבל חשבתי שזה שונה. הייתי בטוח שבשבוע הראשון החרדים ישרפו את המועדון, שלא נשרוד יותר מדי".

למה דווקא BDSM?

"כי לא היה כזה כאן".

זה היה חלק מהחיים הפרטיים שלך?

"לא, ועד עכשיו זה לא חלק מהחיים שלי".

אז זה פשוט נראה לך כמו משהו שחסר בישראל?

"כן, אבל לא בקטע של ציונות. עשיתי מספיק 20 שנות ציונות כשהייתי בצבא. זה פשוט היה משהו שאין כאן, משהו שונה, חווייתי, צבעוני".

לפני שפתח את המועדון, לוי נסע ללונדון עם חבר, כדי לקבל השראה. "לא ממש ידענו לאן ללכת, אבל בסוף מצאנו ליין שרץ כבר 20 שנה ונקרא טורצ'ר גארדן, פעם בחודש, כל פעם במקום אחר בלונדון. מגיעים לשם בערך 3,000 אנשים. זה ססגוני, את רואה גברים גדולים לבושים כמו בלרינות, עם נעלי עקב, וזה מאוד יפה".

בשנים הראשונות המועדון שכן במרתף בכיכר קדומים ביפו העתיקה ("זה היה כמו מרתף אינקוויזיציה", אומר לוי). ההתחלה היתה קשה. "עשינו מסיבת עיתונאים שהגיעו אליה מכל אירופה. אנשים עפו על זה, אבל לקהל הרחב לקח זמן להגיע. בהתחלה הגיעו עשרות בודדות. זה לא שהמצאנו את הסצנה, אבל לפני שהיה הדאנג'ן, אנשים הם היו נפגשים בבתים, במסיבות מחתרתיות או בבתי קפה, כדי להכיר. היתה בסצנה תרבות כינויים מאוד חזקה. יש אנשים שעד היום אני מכיר רק את הכינוי שבחרו לעצמם. למשל, ליידי מקבת, או ילדה יפה, או ממתקית. היה קשה להעביר אותם מהמצב של ההסתתרות שחיו בו, מהאנדרגראונד, למצב שיש להם מועדון שבו הם יכולים להיות הם עצמם. אחרי שנה זה תפס והפך למועדון תוסס".

אחרי 20 שנה בתחום, אתה מבין למה אנשים עושים את זה?

"אני לא יודע, אני לא פסיכיאטר, ואני לא חושב שיש פסיכיאטרים שיודעים את זה", הוא אומר, ואז מוסיף: "לכל אחד מאיתנו יש חשקון קטן שיש שיכנו אותו סטייה, שבסוף יוצא איפשהו. למשל, רובנו מציצנים. כשיש קיר שמאחוריו אתר בנייה, תמיד תראי גברים מציצים מבעד לחורים. מה כבר תראה? יש שם טרקטור. פה במועדון רואים את זה. אם יש זוג עושה משהו, אז מישהו תמיד יעמוד ויסתכל".

לדברי לוי, הפטיש שנמצא במקום השני מבחינת הפופולריות הוא החיבה לרגליים — והוא מאפיין בעיקר גברים. אחת הבלייניות הקבועות, שמכנה עצמה הפרינססה, מספרת שכשהיתה מגיעה למועדון ביפו, הרצפה היתה מכוסה גברים שחיכו שידרכו עליהם. "היית יורדת במדרגות והם היו אומרים, את רוצה לדרוך עליי מלכתי? המגפיים שלי היו הנקיים ביותר בתל אביב, כי תמיד מישהו ליקק אותם. אבל כשיום אחד באתי עם סנדלים, אף אחד לא הסתכל עליי".

בדאנג'ן הוקדשה תמיד מחשבה רבה לתוכנית האמנותית. כיום מתקיימת פעם בחודש מסיבת נושא, שאותו בוחר הצוות, לפי סרט מוכר, או מועדים שונים בלוח השנה. "לפעמים אנחנו כמו גן לאה", אומר לוי, "חוגגים את חגי תשרי. בראש השנה יש תמיד מישהי שתלויה מרוחה בדבש, ואפשר לטבול בה תפוח".

לפעמים מתקיימות במקום חתונות ומסיבות יום הולדת (גם בת המצווה של הבת של לוי נחגגה במועדון. הבת לטענתו היתה מרוצה). כאן גם פגש לוי את אשתו השנייה, שבאה מהונגריה, וכאן גם נערכה החתונה שלהם. "זו היתה חתונה ביזאר", הוא מספר. "מצד אחד זו היתה חתונה דתית לכל דבר, עם רב שהוא בן דוד שלי שתוך כדי האירוע נפל לו האסימון איפה הוא נמצא. פתאום הוא אמר, הגעתי למאורת נחשים. אבל הוא זרם עם זה".

לוי, שנאלץ לפנות את המועדון ביפו בשל ענייני רישוי, עבר לשנתיים לבודפשט בעקבות אשתו. אחרי שנפרדו, חזר ופתח שוב את המועדון, הפעם באזור התחנה המרכזית של תל אביב. הבניין היה שייך לסוכנות היהודית. "אם יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי לא היה זורק אותנו משם, היינו נשארים עד עכשיו".

למה זרק?

"כי הוא חשב שזה לא יאה שבבניין של הסוכנות היהודית יהיה מועדון של סקס אלטרנטיבי. האזור שהיינו בו היה חור תחת. היינו מוקפים נרקומנים, הומלסים ומבקשי מקלט. היו שם דקירות וזנות ברחוב. כשמשטרה רצתה להראות משהו נאות ברחוב הזה, היא היתה מביאה אנשים אלינו. אנחנו היינו קרן האור בחשיכה הזאת. אבל לסוכנות זה הפריע. אז אחרי שמונה שנים שם עברנו לפה, לרחוב הארבעה. זה בכלל לא רע".

ב–20 השנים שחלפו מאז הפתיחה, הקהילה גדלה מאוד. למרות זאת, לוי אומר שהוא עדיין מכיר באופן אישי בערך 60% מהאנשים שמגיעים למועדון, ושמדובר בקהילה קבועה. "כל הזמן יש קהלים חדשים שמגיעים, שחלק מהם לא יחזרו לפה בחיים, כי הם לא מתחברים. טווח הגילאים פה הוא 20–60. במועדונים אחרים האוכלוסייה יותר אחידה — או יותר צעירה, או יותר מבוגרת. לכאן מגיעים גם חבר'ה אחרי הצבא, וגם לא מעט אנשים בגילי. כולם חיים פה בכפיפה אחת. ויש אנשים שבאים בכלל רק לרקוד. האווירה נעימה".

לוי צודק. התחושה הברורה ביותר שעולה מביקור במקום היא של ביטחון אישי יוצא דופן יחסית למועדונים אחרים בעיר. אחרי שני ביקורים במקום, מתקבלת תחושה כמעט משפחתית. לא ברור מי עובד בשכר, ומי פשוט בא להיות שם ולהפעיל את המקום מתוך חברות ואמונה בצדקת הדרך.

כשאני פוגשת את לוי שוב במועדון, בערב מלא, הוא בדיוק חוזר נסער מפאנל שהשתתף בו בנושא בטיחות בחיי הלילה. הוא מספר שהמשתתפים האחרים, ממועדונים אחרים, סיפרו סיפורים מסמרי שיער על הטרדות בלתי־פוסקות, אלימות, ועל המגפה המפחידה מכולם — שימוש בסמי אונס. זירת הסאדו־מאזו שנראתה כה מאיימת במילניום הקודם, נראית פתאום כמו ג'ימבורי רך לעומת אפשרויות הניצול והתקיפה המינית שהשתכללו בעזרת סמי האונס של העת הנוכחית.

כללי הבטיחות כאן קפדניים כל כך, דווקא בגלל הרצון לגעת בקצוות. כשפגעתי בטעות בידה של רקדנית על חישוק עם קצה של סיגריה בוערת, הייתי משוכנעת שעומדים להעיף אותי מהמועדון לנצח. היא הביטה בי במבט כה מזועזע, והרגשתי שההתנצלויות שלי לא ממש משכנעות אותה. אחרי הכל, כאן כוויות יכולות להתפרש כהטרדה מינית.

איך שומרים על הבטיחות?

"בעיקרון חייבים להיכנס בזוגות. אנשים שאנחנו מכירים אנחנו מכניסים גם לבד. אם נפתח את זה לסינגלים, יהיו פה 200 גברים ואולי 100 נשים. וזה לא שאין פה ושם נשים שמציקות, אבל הבעיה היא בעיקר עם גברים. מבחינתי יש אפס סובלנות. מי שמטריד, פשוט מוציאים אותו החוצה".

אבל גם נשים, מתברר, עלולות לפעמים לחצות את הגבול. במועדון מספרים שלפני כמה שבועות אחת האורחות הפליקה בישבן לרקדנית שהתנדנדה על החישוק. לוי אומר שהיא חשבה שמותר לה, בגלל שהיא אישה. "הוצאנו אותה והיא לא תחזור לפה. מבחינתי גם הטרדה מילולית זו הטרדה, וגם מישהו שסתם עומד לידך ולא זז והנוכחות שלו מעיקה. מה אתה נדבק? יש לנו שומר שהוא כמו תוכנת מחשב, הוא לא מפספס כלום וזוכר הכל. מי שמסולק מפה, לא יחזור. זה הדבר היחיד שמבטיח מועדון נקי יחסית מהטרדות".

ההצעות המיניות הן לא חלק ממהות המקום?

"המקום לא נותן לגיטימציה לכל דבר. ברגע שמתקיימת ההסכמה, מצדי תעשו מה שאתם רוצים חוץ מאשר להרוג זה את זה. אבל הכל פה נורא רגיש, אז אתה צריך להיות עם היד על הדופק. הכלל הראשון שלנו בלוח הכללים בחוץ — לא זה לא".

ובאמת, נראה שרוב הקהל מקפיד לציית. "זה מקום חופשי ומשוחרר ופתוח, ומצד שני הוא נקי מסטיגמות ומהתחלואים שבדרך כלל קשורים בעולם המיניות, כמו אלימות, הטרדות וכפייה", אומרת הפרינססה. "הסכמה זה אחד הדברים הבסיסיים ב–BDSM. אז הכל מדובר, והדברים הגרועים שיכולים לקרות במקומות אחרים, יותר 'מהוגנים', לכאורה, כמו שמישהו ייגע בך בלי רשותך, או ינסה לאנוס אותך, או ישים לך משהו במשקה — פשוט לא קורים שם".

החלק הרגיש ביותר במקום הוא לאו דווקא הזירה בקומה העליונה, או הכלוב עם ההצלפות והשעווה הרותחת, אלא המרתף המכונה המבוך, שנפתח בשתיים בלילה. למטה, בין סבך קירות וכוכים צבועים בשחור, פזורות ספות, ושם מתקיימים מגעים מיניים שאינם דווקא מתחום ה–BDSM. "לא ממליץ לך לשבת על הספה הזאת, אלא אם את רוצה להיכנס להריון", מגחך לוי כשהוא עושה לי סיור במבוך הריק, בפגישתו הראשונה.

רק במבוך מותר לעשות סקס?

"תראי, אם מישהו יעשה משהו למעלה, לא נגיד לו כלום. אבל בגדול למעלה מתרחש כל מה שבעולם של הפטיש, של הסאדו. זו המהות של המועדון הזה. אבל להתחיל לשלוף בולבולים על הרחבה בחלל המרכזי, זה פחות בא טוב. בשביל זה יש את האזור הזה למטה, שם אף אחד לא מפריע לאף אחד".

איך אנשים יודעים לשמור על הפרטיות זה של זה?

"אין פרטיות, וזה בכוונה. אין חדרים, אין מפתחות. מי שעושה את זה במועדון אוהב שמסתכלים עליו. וגם מי שלא אוהב, אז זה מה שיש. זה המקום. אתה רוצה, תעשה, אתה לא רוצה, אל תעשה".

אז זה בעצם מועדון סקס שיש בו גם את האלמנט של הסאדו?

"אני מכיר מעטים שאפשר להגדיר אותם כאנשים שהם עמוק ב–BDSM. גם בעולם זה ככה, אגב. יש מעט אנשים שהם BDSM טהורים. מישהו שהוא BDSM למשל, הסקס פחות מדבר אליו. הוא רוצה שתשפילי אותו, שתצליפי בו. הוא לא מחפש עכשיו לעשות איתך סקס. כאלה יש מעט. הרוב הגדול באים לכאן פשוט כי יש פה אווירה מינית פתוחה, וזה כיף, והמוזיקה טובה. אחת הקבועות פה שאני יכול להגיד שהיא BDSM טהור זו קימברלי, שמבחינתה בנו את המועדון סביבה. היא חיה את זה, נושמת את זה. היא הארד קור. אין רבים כמוה".

***
קימברלי, או בכינוי האחר שלה, ליידי מקבת, מגיעה למועדון בשעת לילה מאוחרת. אי־אפשר לפספס אותה — גבוהה עם שיער שחור חלק, עדשות מגע חתוליות, עקבי סיכה אכזריים, כובע רחב מצחייה שנקרא לו בנימוס "גרמני", מחוך ויניל שחור עם קרסים וגרביוני רשת כמובן — הכל לפי הספר. היא אוחזת ביד רצועה, שמחוברת לקולר, שכרוך סביב צווארו של גבר נאה במיטב שנותיו, חשוף חזה ולובש מכנסי עור.

קימברלי מנהלת חיים כפולים. בחיים האחרים שלה היא מנהלת בכירה בענף הפיננסים, נשואה ואם לשלושה ילדים גדולים. אבל בחיים האלה היא פעילה בקהילת ה–BDSM כבר הרבה שנים. "לפני הדאנג'ן היינו הולכים למסיבות פרטיות", היא אומרת. "באינטרנט היו פורומים כמו 'חוויות כואבות', או חדרי צ'אטים ייעודיים לתחום. היינו עושים מפגשים הזויים במקומות הזויים כמו מסעדות ואולמות אירועים. כדי להיכנס למסיבה היית צריכה לקבל קוד סודי, זה היה מאוד מסתורי, מחתרתי, דיסקרטי. תקופה מצחיקה. בסצנה אז היו אולי 50–100 אנשים. כולם הכירו את כולם. היום כבר מדברים על הדאנג'ן בתוכניות בטלוויזיה ובמופעי סטנדאפ. גם את בעלי הכרתי בסצנה".

למועדון היא לא הגיעה עם בעלה, שגם הוא שולט, אלא עם "המקולר" שלה. שאלתי לפשר המונח, וקימברלי היתה קצת מופתעת מחוסר ההבנה שלי במושגים בסיסיים. "יש שולטת ויש נשלט או להפך. קודם כל את כשולטת משייכת אלייך את הנשלט. ואחרי שאני מחליטה שיש בינינו כימיה ואני רוצה להתחייב אליו יותר, ורוצה שהוא יחויב אליי יותר, אז יש מה שנקרא טקס קילור. אני מעניקה לו את הקולר, ואז הוא ממש שלי. הוא לא רשאי לדבר עם אף אחד או אף אחת ללא האישור שלי. לאף אחד אסור לפנות אליו ללא אישור שלי. ומקפידים על זה, כי הוא שלי, ברשותי, לשירותי ולמעני. הנשלט שלי היום הוא המקולר השני שלי. שתביני, אני בסצנה 200 שנה, והיו לי רק שני מקולרים. היו לי המון נשלטים, וגם המון נשלטות, אבל לא קילרתי כמעט אף אחד".

וגם לבעלך יש נשלטת משלו?

"נכון. הכל נעשה בשקיפות מלאה".

זה כולל סקס?

"מה שבא לי. לרשותי, לשירותי ולמעני".

אז יש לכם יחסים פתוחים?

"עם בעלי כן, אבל הכל פתוח וצף. אין לי סודות מפניו. יש לי סודות מכל העולם, חוץ מבעלי. בעבודה לא יודעים כלום על החלק הזה בחיים שלי, אבל אני משדרת דומיננטיות, אז הרבה פעמים אומרים לי בצחוק ששכחתי את השוט בבית".

קורה ששניכם באים למועדון כל אחד עם הנשלט שלו?

"בטח, מלא".

הנשלט של קימברלי לא נראה אומלל, גם כשהיא מכסה לו את הראש בברדס עור שחור ומכריחה אותו לכרוע לרגליה.

החוקים של היחסים האלה תקפים תמיד?

"תמיד. עד היום כל פעם שאנחנו נפגשים הוא יורד על ארבע ומנשק לי את הרגליים".

גם אם את נתקלת בו באמצע היום בדרך חזרה מהעבודה?

"כן. אנחנו נלך הצדה, נמצא מקום והוא ינשק לי את הרגליים".

ואם נפגשים במקרה ברחוב ואת עם הילדים?

"לא צריך להגזים".

קימברלי מרגישה שהמועדון הוא הבית השני שלה, אבל היא ערה לכך שבמשך השנים, הסצנה השתנתה מאוד. בעבר, למשל, היו יותר שולטות מאשר שולטים. עם השנים הגברים גילו (מחדש?) את החיבה שלהם לשליטה, וגם נשים מצאו טעמים חדשים — ליתר דיוק, גוונים חדשים — בעמדת הנשלטות. "פעם רוב הזירה היתה 'פאם דומ־ית', וכך זה היה כשהמקום נפתח", היא אומרת. "אבל בעקבות הספר והסרט '50 גוונים של אפור', התחיל טרנד של גברים שולטים. היום יש יותר שולטים משולטות. אני נשארתי בנישת השולטת. אני חושבת שזה יותר סקסי שאישה שולטת. כי גבר, עדיין, ברירת המחדל שלו היא של שליטה ועליונות, למרות המהפכה הפמיניסטית. לכן בעיניי זה יותר קוסם שגבר שהוא דומיננטי בחיים האמיתיים, מתמסר לשליטה של אישה בזירת הסאדו. היה לי נשלט אחד, בחור גדול כזה שגם התאמן בחדר כושר. יכול היה להעיף אותי בסטירה. כשהייתי עומדת לידו, הוא היה יורד על ארבע. זה היה מאוד עוצמתי שהוא ויתר על השליטה בשבילי. אצלי תמיד הנשלטים הם ברמה. הם תמיד נראים טוב, תמיד אנשי שיח. לא לוזרים".

בתוך המהפך המגדרי, מתרחש, לדבריה, מהפך נוסף. "בעבר הנשלטים הגברים היו יותר קיצוניים לעומת הנשלטות הנשים. אבל היום הנשלטות יותר קיצוניות מהנשלטים, ברמת הכאב, הציות והסגידה".

מצד שני, היא אומרת, דווקא הפתיחות הגוברת לעולם ה–BDSM והממשק עם יותר ויותר אנשים "וניליים" הורידו את רמת הנועזות של הסשנים — מופעי השליטה — בדאנג'ן.

מה זה אומר מבחינת פרקטיקה?

"פעם למשל הייתי עושה קאטינג, כלומר חתכים עם סכין מנתחים. היום כבר לא. כי אני רואה שגם הסשנים המעודנים יחסית שלי קשים לצפייה. ההצלפות שלי הן לא בכאילו".

זה לא מפריע שמגיעים יותר אנשים שהם לא מעולמות ה–BDSM?

"אותי זה דווקא מאוד מחרמן", אומרת קימברלי. "אני פחות אוהבת מסיבות שכל אחד בא רק לשחק עם הנשלט שלו, ואין מינגלינג או ריקודים. אני כן אוהבת את הוונילים שמסתכלים. לי זה עושה את זה. לכן אני גם אוהבת להופיע. אני אוהבת להכניס אנשים מבחוץ. תמיד ניגשים אליי, 'את יכולה להצליף בי? אני יכול לנסות גם?' אני שמחה לעזור".

מי שעוד שמח לעזור הוא אלי דום, שגם עובד בשכר במועדון. דום הפך את ה–BDSM לא רק לדרך חיים, אלא גם למקצוע. הוא מעביר הרצאות לרופאים, לסקסולוגים ולסתם מתעניינים, עורך מחקרים ומפעיל אתר שמסביר על העולם הזה ואיך להיכנס אליו. גם הוא, כמו קימברלי, שולט מוחלט בהחלט, אבל הדומיננטיות הזאת מעט פחות מוחצנת.

דום, בן 36 מתל אביב, נכנס לעולם ה–BDSM לפני 15 שנה, בעקבות חבר מהצבא שלקח אותו לדאנג'ן. בהתחלה, הוא אומר, לא היה לו קל להשלים עם המשיכה שלו לעולם הזה. "בכל זאת, זה עולם אלטרנטיבי. לא אמרו לנו אף פעם שיש אופציה כזאת".

אחת הסיבות שבגללן דום התחיל לתת הרצאות על התחום, היא השאיפה שלו לנרמל אותו. "כרגע זה עדיין אלטרנטיב. וכשאנשים ניגשים לעולם הזה, הם לרוב אומרים לעצמם, אני לא יודע אם אצליח להכיל את העולם הזה, כי לימדו אותי להכיל רק זוגיות נורמלית וונילית".

לדום יש גם הסבר לכך שמגע מיני מלא הוא לא ממש המנה העיקרית ב–BDSM. "יש מחקרים שמראים שלהרבה מהאנשים שמגיעים לעולם הזה יש חרדת חדירה. הם רוצים משהו שמאפשר להישאר על פני השטח. זה כמו שאת הולכת למקום שמוכר רק את המנות הראשונות. הם רוצים להישאר בגזרה של פרקטיקה שיונקת מכאב, ממשחק, ולא לגשת ישר למיטה. זה מרחיב את הסקאלה. לכן קוראים לזה גם מיניות מתקדמת".

אתה יודע מאיפה זה בא אצלך?

"אני בא לעולם הזה מתוך אהבת אדם, ולא דם. אני אוהב את ההיכרות, את מערכת היחסים. כשאני בא מלמעלה, אני אוהב את הנוכחות שלי, אני האחריות, את זה שאני בונה דברים, שאני בשליטה. תמיד הייתי אדם אמנותי ואני פועל הרבה עם הדמיון, ובדמיון אני תמיד בשליטה, אני שם את האנשים איפה שאני רוצה".

אילו שינויים אתה רואה במועדון במשך השנים?

"יש יותר אנשים, יותר אפשרויות ביטוי".

אבל אלה תיירים או אנשים שהם באמת בקטע?

"יש ויש. אני לא שופט גם תיירים. בסופו של דבר אדם עושה את זה בשביל עצמו. כל אחד לוקח את זה לקטע שלו. אולי אפשר להגיד שמעטים האנשים שחיים את זה עד הסוף, אבל הרבה אנשים חיים את זה בין לבין, משלבים את זה".

***
הפרינססה, שהיתה גם היא חלק מהקהילה שהתגבשה בדאנג'ן בתחילת הדרך, הפסיקה ללכת לשם לפני כעשור. "קצת התרחקתי, ואחר כך גם ילדתי, ומצאתי את עצמי במקומות אחרים. מדי פעם עוד הייתי קופצת. היה שם כיף, תחושה של קהילה וגם של מקום נורא חתרני. אבל היום אני מרגישה שזה כבר לא מתאים. אני עלולה לפגוש מישהו שאני מכירה, ואז פתאום הוא יראה אותי קשורה על איזה צלב. זה כבר פחות מתאים".

זה לא הפריע לך כשהיית יותר צעירה?

"פחות, כי לא היה לי פרצוף מכובד לשמר. וגם, זו היתה באמת הקהילה שלי. זה לא שהייתי באה לביקור. תמיד חשבתי שאם אפגוש מנכ"ל של חברה שאני מכירה דרך העבודה, אז הוא בטח יתבייש יותר ממני. היום אין לי בעיה ללכת, אבל לא אעשה דברים ובטח לא פעילות מינית סוערת לעיני כל, מה שבגיל צעיר יותר עשיתי בלי בעיה".

לא רק הפרינססה השתנתה, אלא גם הסצנה. מועדונים וליינים חדשים נפתחו בעיר. למשל, מועדון הפטיש "הטאבו", שאותו פתח ניסן גבני שעבד שנים רבות בדאנג'ן, או ליין הקורבו שמוגדר כאתר התנסות והיכרויות אלטרנטיביות. הפרינססה היתה בטאבו והבינה שהיא לא מזהה אף אחד מהקהילה. "פעם זו היתה אוכלוסייה מאוד ספציפית. היום זה נהיה יותר מיינסטרים, באים זוגות בורגנים שרוצים לתבל את חיי האהבה שלהם. רואים שגם עולם התוכן השתנה. את רואה יותר דינמיקות של סקס. ו–BDSM במקור לא היה עם הרבה סקס. אנשים לא באו למועדון בשביל להזדיין. באת לשם בשביל האירועים של הקשירות, השליטה, הדברים המסורתיים".

מה בעצם ההבדל בין BDSM לבין מסיבות סקס?

"BDSM הוא עולם תוכן אחר לגמרי. יש בזה יותר משחק, ודברים הרבה יותר עמוקים. BDSM נורא משחרר, כי זה מאפשר לך לשחק את ההיררכיה ומשחקי השליטה גם אם בחיים את בדיוק במקום ההפוך. באופן די ברור יש הצטלבות, את רואה את כל המנכ"לים הגדולים של החברות בתפקיד עבד מרייר, ואת כל הבחורות ממשפחות הרוסות בתפקיד מלכות סאדו".

לוי דווקא מפגין נדיבות כלפי החניכים לשעבר שפרחו מהקן ופתחו מועדונים או ליינים מתחרים. "זה טוב שיש תחרות וזה חושף יותר אנשים", הוא אומר. "אני רואה את זה בקהל שמגיע לפה. זה קהל שבחיים לא היה מגיע לפה לפני עשר שנים. אנשים סקרנים לגבי זה, הפתיחות המינית יותר גדולה היום. אם בעיתון 'הארץ' כותבים כל הזמן על סקס, אז זה כבר לא מה שהיה פעם".

ה–BDSM הוא רק חלק קטן מסצנת מועדוני הסקס הגדלה בישראל. במועדונים אחרים מתקיימות גם מסיבות סווינגרס או פוליאמוריה, שזה הטרנד הלוהט. אבל לוי לא מתכוון להרחיב את הבוטיק שלו. "חלק מהקהל שמגיע לפה זה קהל של מסיבות סווינגרס, אבל אנחנו כמועדון לא עושים את זה. אין לנו את התנאים לזה. במסיבות סווינגרס יש יותר מיטות, וגם חלוקים, מקלחות, כל מיני אינסטרומנטים שאנחנו לא מתיימרים להחזיק אותם בכלל. יש לנו מהות מסוימת, אין מה ללכת למסלולים אחרים. במועדון רגיל את לא יכולה עכשיו לבוא ולהתחיל לתקוע מחטים במישהו, או שגבר ישב עם חזייה על הבר. ופה זה לא מפריע לאף אחד".

אתה רואה שינוי ביחס של החברה הישראלית ל–BDSM עצמו?

"אני לא יודע אם זה הפך להיות מיינסטרים, אבל מגיעים לפה אנשים מכל הארץ. זה אחרת לגמרי ממה שזה היה לפני עשר שנים. אבל אנחנו עדיין בגדול מדינה שמרנית. בתגובות לכתבה בטח יהיו עדיין שיגידו, הסוטים האלה, החולים האלה".

עוד דוגמה מובהקת לטרנספורמציה שעבר המועדון במשך השנים, ממקום של מוקצים ומבהילים, לפארק שעשועים למבוגרים בלבד, היא העובדה שכתב הפלילים הנצחי בוקי נאה, שעושה כבר שנים רבות סיורי תיירים תחת הכותרת "החצר האחורית של תל אביב", הפך את הדאנג'ן לתחנה קבועה בסיוריו. הוא מגיע לפני שהמועדון נפתח, יש לו כבר מפתח משלו, ועמו זוג פרפורמריות שמדגימות את הפרקטיקה בצורה קלה לעיכול. האם חלקת האלוהים השרוטה של המלכות והנשלטים לא נפתחה קצת יותר מדי?

"הנורמליזציה והלגיטימציה של ה–BDSM בתרבות הפכו אותה כבר לסחורה", אומרת הסוציולוגית ד"ר דנה קפלן מהאוניברסיטה הפתוחה. "אולי בהתחלה יש סחורות מנצנצות וייחודיות ורק מעטים יודעים עליהן, אבל כמו כל דבר, זה הופך למשהו פשטני ומגיע למדור עצות ל'איך תגוונו את חיי המין שלכם' בעיתון 'לאשה'. זה עובר תהליך של מסחור. משהו קטן מהאוונגרד של פעם נשאר, אבל המבינים עוברים לדבר אחר".

קפלן מציינת שבישראל, בניגוד לקהילות BDSM במקומות אחרים בעולם, הממד הפוליטי של הקהילה כתרבות נגד נעלם מעל פני השטח, אם בכלל היה קיים בה אי־פעם. "יש אנרכיסטים ב–BDSM, אבל לא נראה לי שהם באים לדאנג'ן. לצד הפוליטי אין הרבה נראות בארץ. זו יותר חגיגה של זהויות שמבוססת על גישה אינדיבידואליסטית. ואולי כשמשהו מההתחלה הוא רק אינדיבידואלי, הוא בהכרח נקלע לקיפאון".

אז לאן עברה המסיבה?

"פוליאמוריה זה עכשיו העניין, וגם חגיגה של המיניות הנשית. אולי א־מיניות זה סוג של בקלש, אחרי יותר מדי מיניות בוטה. ואולי הדבר המרכזי הוא סוג של נזילות".
    התגובה האהובה בשרשור
ענתית
לפני חודש • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 08:07
ענתית • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 08:07
מצטערת שאני קצת שלילית על הבוקר icon_smile.gif
עכשיו סיימתי את הכתבה, במוסף המודפס - סנובית שאני icon_smile.gif
וצרם לי ש"דילגו" בכוונה או שלא בקשר בין הכלוב לדאנג'ן.
הדאנג'ן התחיל לפעול שנה לפני שכלובי הרים את האתר הזה, והדאנג'ן ניבנה על אוכלוסיית הכלוב.
למי של יודע, היו מסיבות של הכלוב בדאנג'ן ביפו - עם מדבקות של כינויים של מי שנרשם והגיע.
היו 3 כאלה נדמה לי, הייתי ב 2 והיה ממש כייף.
במידה רבה הדאנג'ן היה המתנ"ס של מנויי הכלוב.
נכון שזה לא 100 אחוז ממי שביקר שם, וברור שלא כל מי שרשום פה הלך אי פעם לדאנג'ן, אבל בלי הכלוב הדאנג'ן כנראה לא היה מחזיק מעמד 20 שנה.
סמביוזה והיזון הדדי.
ואף מילה על הכלוב, קצת התבאסתי מזה.
יעבור לי icon_wink.gif
הוא​(שולט)
לפני חודש • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 10:40
הוא​(שולט) • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 10:40
ענתית זו כתבה מטעם שהקפידו לאיית את השם נכון
מניח שאם עמוס וכלובי היו חולקים את אותה יחצנית גם הכלוב היה מקבל
מקום של כבוד בכתבה.
יותר אנשים יותר פעילים יותר ליינים מתחרים מצריך יותר פעילות שיווקית
















































אין כמו יפו בלילות
בכוח המוח{Aion}
לפני חודש • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 12:18
בכוח המוח{Aion} • שבת, 7 במאי 2022, בשעה 12:18
אמל"ק: איזה-יופי-סאדו-מאזו-זה-לא-מה-שהיה-אלא-סתם-גיוון-בורגני-חביב.