ומה אם בדסם זה הרגל מחורבן？

James Bondage​(מתחלף) • 18 ביוני 2019

אף אחד בסדנת כדרות לא ידגיש.

אבל .. אני משווה מדי פעם בדסם לאומנויות לחימה, ולא בכדי: אני לא חושב שיש מאמן אחד לאומנות לחימה שלא צריך לחזור מדי פעם על המנטרה הזאת, של "באנו לפה לעשות ספורט, ללמוד ולהנות - לא להוציא אגרסיות", ולשלוח הביתה את מי שלא מבין את זה.

וגם .. יצא לי כבר להיות ביותר ממשחק כדורגל שכונתי אחד שבו היה צריך להגיד את זה: "חברה, באנו להנות, לא לכסח"; ולאוהדים, בעיקר בריטיים, צריך להזכיר את זה כמה פעמים לאורך כל משחק (ויש תוצאות, יש הרבה פחות הרוגים במשחקי כדורגל בשנים האחרונות. הלוואי וזאת הייתה בדיחה. הכלי שהוכח מוצלח ביותר בהקשר הזה, אגב, הוא ... העלאת מחיר הכרטיס).

ועוד יותר מזה: אם יצא לך לדבר עם צמחוני/טבעוני מתישהו, יצא לך וודאי לשמוע שחובבי בשר הם רוצחים חסרי מצפון וחסרי מוסר -- במיוחד שפים שחוגגים ומתפרנסים מסבל ומוות של חיות תבוניות מדי יום, ובדרך כלל החברה מעריצה אותם על כך (!). היו גם כמה שרשורים כאלה פה באתר. איזה הרגל מחורבן זה לאכול בשר, ועגל חלב בכלל הומצא על ידי השטן וכל מי שנהנה מלאכול אותו הוא מתלמידי ומעריצי השטן**

מה אפשר להסיק מזה, מעבר לכך שיש הבדל בין כדרות מצד אחד לבין בדסם וכדורגל מצד שני ובין בישול* מצד שלישי? שאנשים, סוג חיה שהולך על שתיים, בהחלט עושים דברים יצריים ואנוכיים. וכמו אצל הרבה חיות שגרות בעדר, מתפתח סט חוקים ונורמות שמסדיר את התנהלות הפרטים בקבוצה. אז יש אנשים שלא אוהבים כדורגל או איגרוף, ואני בטוח שיש גם אנשים שבטוחים שזה הרגל מחורבן. ובקבוצה של הדברים שהם הרגל מחורבן יש גם כל מני ספורט אקסטרים ואתגרי למינהו, עישון, סמים, שתיית אלכוהול (שגם אותו חוגגים) , פירסינג, קעקועים, ועוד - אבל במבנה החברתי שאנחנו חיים בו בישראל+ארה"ב+אירופה+יפן, ברור לכולם שזה בסדר לעשות את הדברים האלה בתנאי שזה לא פתולוגי או פוגע באנשים אחרים.

מה שמאפיין את כל הדברים האלה הוא שאפשר לעשות אותם במידה, בצורה נורמטיבית, בלי לדפוק לעצמך או לאחרים את החיים. ולחילופין, הם עשויים להיות הרגל מחורבן שדופק לעצמך ולאלו שמסביבך את החיים. כן, גם בדסם.

בדסם למיניהו יוצא דופן מאוד מהרשימה הזאת, בעיקר מסיבות של מוסכמות חברתיות. בהיותו קשור לסקס ולעירור מיני, הוא מראש מוקצה מחמת מיאוס על ידי החברה הפוריטנית שלנו שלאט לאט נפתרת מכבלי הדת שבבסיסה, אבל אנחנו עדיין פוריטניים ודתיים. ומרגע שהוא מוקצה, הרבה יותר קשה להפריד בין העיקר והטפל, השפוי והלא-שפוי. ההיסטוריה המודרנית של הבדסם דומה להפליא להיסטוריה המודרנית של קהילת הלהט"בים (בהפרש של 50 שנה בערך), וכל טיעון שמועלה כיום בהקשר לעולם הבדסם הועלה בזמנו גם לגבי יחסים חד מיניים (כן, כולל זה שיש מקרים שאנשים בוחרים להיות חד מיניים בגלל טראומה עם המין השני, וגם זה כנראה נכון בחלק מהמקרים). המספרים מן הסתם שונים - אני מוכן להאמין שיש הבדל, נגיד שרק- 5% מהלהטבים הם כאלה על רקע טראומה, בעוד 30% מהבדסמים הם כאלה על רקע טראומה (מספרים שמצצתי מהאצבע כמובן). אבל זה הבדל כמותי ולא איכותי. ויש אנשים שיגידו שגם להט"בים זה נוראי ולא טבעי והרגל מחורבן, ולא ישכנע אותם שאנחנו יודעים לחזות את זה לא רע פיזיולוגית עוד לפני שילד נולד (וגם לגרום לזה אצל עכברים), ושזה נפוץ ברמה כזאת או אחרת גם אצל חיות. ההשקפה הזאת לגבי להטבים היא משורש דתי, ויחסית חדשה בהיסטוריה - ביוון העתיקה זה היה חלק מתהליך ההתבגרות, וגם דוד ויהונתן עשו כל מני דברים. והקבלה שלהם עכשיו בחברה עוד יותר (ע"ע אלן טיורינג, מהומות סטונוול, סולטן ברוני; ישראל היא מהמקומות המתקדמים בעולם בהקשר הזה)

יש מחקרים והייתה תקופה שהקפדתי להביא אותם, אבל לאף אחד לא אכפת בכל מקרה אז הפסקתי - מי שמעניין אותו מוזמן לעבור על ההודעות שלי בפורום בעיקר בשנים 2013-2015) - ולפי המחקרים האלה, אנשים שמגדרים עצמם בדסמים הם לא דפוקים יותר מהאוכלוסיה באף מדד פסיכולוגי מקובל (ולהיפך, יש מדדים שבהם הם יותר מוצלחים, לדוגמה יצירתיות - וכשהבאתי את המחקרים האלה הסברתי גם למה אני לא מאמין למסקנות האלה ואיפה לדעתי הם טעו).

עד כמה שאפשר להפריד מדעית, וזו גם דעה רווחת בקרב הקהילה הפסיכולוגית (רווחת אבל אינה קונצנזוס, יש לציין - לא שיש קונצנזוס לגבי משהו), בדסם הוא הרגל מחורבן כמו שתיית אלכוהול: רוב האנשים מסוגלים לעשות אותו במידה ולהנות ממנו, מבלי שזה יפגע בהם, בבריאות שלהם, או בסובבים אותם. חלק מהאנשים מגיעים אליו מהסיבות הלא נכונות - טראומה כלשהי, אסקפיזם - והוא גורם להם ו/או לסביבתם נזק. יותר מזה, חלק מהאנשים מתמכרים אליו ולא מסוגלים להנות ממנו מבלי להדרדר, ומצד שני אחרי שגילו אותו קשה להם להנות מהחיים בלעדיו.

(ולשאלה "ומה הן הסיבות הנכונות?" שלפעמים עולה - אני לא חושב שיש "סיבות נכונות", יותר מאשר יש סיבות נכונות לעשות ספורט אקסטרים מאף סוג - אבל סיבה שאינה לא-נכונה היא סקס כספורט אקסטרים, לדוגמא).

* למעט גורדון ראמזי. אצלו הגבול בין בישול, בדסם וכדורגל לא לגמרי ברור.

** הכותב הינו צמחוני ידידותי לסביבה ובלתי מיליטנטי בעליל ואלו לא הדעות שלו, אבל הוא מכיר אנשים שזו דעתם.

israelislave • 18 ביוני 2019

בלי שום קשר לדעות אלו ואחרות אני שמח להיווכח שיש בישרהל, עדין, אנשים ששפתם עשירה וכתיבת עונג לקורא.

לצערי הם מתמעטים מיום ליום ובטח ובטח שמדור לדור.

Bagel • 18 ביוני 2019

[quote="דרקן ראהל"]

חוטף בלי הצד הרגשי - אז הזכרת פה שאתה חוטף מהאדון שלך מדי יום הצלפות והשפלות אבל מעולם לא מרגיש חוסר כבוד או שמתייחסים אליך באלימות. מה שאני יכול להבין מזה הוא שיש לך חוסן נפשי ואתה מסוגל להציב גבולות פנימיים ברורים כך שאתה מקבל מכות והשפלות אבל בלי שזה יגרום לך נזק נפשי. זאת אומרת, משפילים אותך אבל אתה לא מושפל, זה הכל בסדר בגבולות המשחק וכן הלאה.
לא לכל אחד יש את היכולות הנפשיות האלו ואת הגבולות הפנימיים הברורים האלו ששומרים עליו, הרבה אנשים שנמצאים בבדסמ ומחפשים לחטוף מכות ולהיות מושפלים (כי הם חייבים את זה בשביל להגיע לריגוש מיני) יוצאים עם נזק מכל הסיפור הזה. יש רבים שמחפשים להיות מושפלים ומסכנים את עצמם על ידי יצירת קשרים עם אנשים סאדיסטים ונצלנים ויש שמחפשים להיות מושפלים כך שההשפלה לא תהיה רק אלגורית או פואטית או מינית אלא שתהיה אמיתית, רק ככה זה עושה להם את זה. אז בשביל אותם אנשים הבדסמ הוא מסוכן ויש בו יסוד בסיסי שעלול להיות מזיק ואפילו מאוד מזיק.

הבעיה היא שאם אומרים משפט כזה - הבדסמ מזיק - אז פוגעים באלו שבעבורם הבדסמ אינו מזיק בכלל אלא מקור להנאה, אושר ותחושת שלמות. בעצם אני מטנף לאותם אנשים משהו שהוא תמים נקי ונייטרלי מעיקרו. אז עדיף לא לומר כאלו דברים מכלילים ובלתי מדויקים וכו״ העניין הוא שאם לא אומרים משפטים כאלו, כדי לא לפגוע, אז משאירים אנשים שנמצאים במצוקה קצת תקועים. הם תוהים האם הבדסמ הזה הוא הרגל חיים מחורבן שהורס להם את החיים ולא נותן להם להתקשר עם אנשים שיאהבו אותם אלא מכווין אותם ליצור קשרים אם אנשים שיזיקו להם, וכל מה שהם מקבלים בתגובה הוא - הבדסמ הוא בסדר גמור, שפוי, הסכמה, תמים כמו לחטט באף, הנזק היחידי הוא שהחברה לא מקבלת את הנטיה הזאת וכו״ אז זה קצת חורה לי באופן אישי ואני מעדיף לומר שהבדסמ הוא לא תמים וכן, קצת הרגל מחורבן, מקום שצריך מאוד להזהר בו וכו״ אז אני פוגע באנשים מסויימים אבל עוזר לאחרים.

זה בגדול.

סליחה על כל הכו״ אבל אני צופה בשטיסל כרגע.

דרקן ראהל​(נשלט){מית} • 18 ביוני 2019

בייגל, אני חושב שלא קראת מה אני ואחרים פה כתבנו. אישית, המלצתי להניח בצד את השאלה הזו ולפנות לשאלה "האם בדסמ טוב לבייגל? האם בייגל סובל? אם כן, בוא נפנה אותו לגורמי עזרה. אם לא, אשריהו".
ג'יימס ואני דיברנו על הקבלות ללהט"בים. אז עוד דבר שקרה עם להט"ב זה שפסיכולוגים החליטו לעבור משאלות כמו "האם הומו זה נורמלי" או "מה יוצר לסבית" לשאלות כמו "הבנאדם הזה בי סקסואל. איך אני עוזר לו להיות בי סקסואל מאושר"? וזו הגישה שאני מאמין בה - עזוב עקרונות, עזוב מדע ותתייחס לבנאדם שמולך ולסיפור שלו.
ואני אחלוק איתך עוד חשש. בא איזה צעיר, מבולבל, אבוד, לא ממש יודע מה זה בדסמ, רק שיש לו פנטזיות כאלה. ומה הוא קורא? שהוא לא נורמלי. שהוא מונע מהרס עצמי. שהוא בראשית מדרון חלקלק ושיברח מהר.
בעיניי זה מסוכן. תחשוב רגע - אתה עלול להבריח אותו בדיוק מהקהילה היחידה שיכלה להגיד לו איך לממש את הפנטזיות בצורה בטוחה. הקהילה היחידה שיכלה לאמץ אותו, לתת לו בית, לתת לו מקום להכיר בני זוג, מקום שבו הוא יכול לחלוק את הפנטזיות שלו ולקבל פידבק חיובי ועוד ועוד.
מה הסכנה הגדולה בלהגיד לו "קודם כל, בבסיסו, מה שאתה מרגיש זה בסדר, הרצון שלך לממש הוא בסדר. בדסמ זה בסדר, בבסיס. זו לא מחלה, סטייה, עונש מאלוהים או איכס פיכס. ועם זאת, יש מקרים בהם אדם כן צריך עזרה שקשורה בהתמודדות האישית שלו עם בדסמ, ממגוון סיבות. אתה מרגיש שאתה צריך עזרה? רע לך? ספר לנו. נקשיב, ננסה להבין, ננסה לתמוך. אנחנו גם מכירים מטפלים שיכולים ללוות אותך ולעזור לך להגיע למקום טוב יותר". מה כל כך נורא בזה? איפה העוול? אני בכנות לא מבין איזה נזק הגישה הזאת יכולה לגרום.
אתן שוב דוגמה להט"בית. למה לקהילה יש קוי סיוע? הרי להיות להט"ב זה סבבה, לא? למה צריך קבוצות נוער שמציעות תמיכה ללהט"בים? כי הם חולים? כי הם מונעים מהרס עצמי ופגיעה מינית? כי להיות להט"ב זה מדרון שעלול להגמר באסון?
צריך את אלה כדי שבראש ובראשונה אנשים ידעו שהם לא לבד ושהם לא חולים. ואחרי זה - לעזור להם להתמודד עם קשיים ייחודיים, לתת להם מקום בו הם חשים בנוח בין הדומים להם, מקום בו אפשר גם, אם צריך, להפנות יחידים שזקוקים לכך לקבל עזרה אישית - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים ועוד ועוד. והגישה הזאת עובדת.
אז למה לא אצלנו?
עבד ישראלי, למשל, מביא לי יום יום את הסעיף. אני לא מסכים איתו באופן קבוע, ואנחנו נלחמים שוב ושוב. האם אמרתי לו "הסיפור האישי שלך הוא בבל"ת. בדסמ זה טוב ונפלא ונהדר, ולא ייתכן שהוא גרם לך סבל. תפסיק להגיד שקשה לך, או שתצא מהכלוב"? לא שזכור לי. (ואם עשיתי זאת, אז באמת סליחה, כי זה חרא דבר לעשות)
אז בבקשה, אם יש לך הסבר מה רע בגישה שאני מציע, אשמח שתסביר לי. אולי אני טועה. יש לציין שאין one size fits all. תמיד יהיו מי שייפגעו מכל גישה שאנקוט. אני מכוון לטוב ביותר שאפשרי, לא לאוטופיה בדסמית.
וזה גם בסדר אם אין לך הסבר, אין לך תשובה, או סתם לא בא לך להגיב לי. זכותך לדעתך, ונמשיך להציג דעות סותרות. אין לי עניין לחיות בעולם שבו כולם חושבים כמוני.
לבסוף, בנימה אישית, בבקשה אל תנתח אותי. אתה לא יודע דבר על מי ומה אני. לא נאמר בתוקפנות, אלא בכנות. אם אתה רוצה לדעת - תשאל אותי. אם אח"כ תרצה להתייחס למה שעניתי, לנתח את התשובה, סבבה. אחרת, בבקשה לא. רק לדוגמה, אני חוטף השפלות וכאב בסופ"ש בלבד, לא כל יום. (הדוגמה מגוחכת מעט במכוון)

israelislave • 18 ביוני 2019

דרקן ראהל​(נשלט){משוייך}

אתה כתבת:

'יימס ואני דיברנו על הקבלות ללהט"בים. אז עוד דבר שקרה עם להט"ב זה שפסיכולוגים החליטו לעבור משאלות כמו "האם הומו זה נורמלי" או "מה יוצר לסבית" לשאלות כמו "הבנאדם הזה בי סקסואל. איך אני עוזר לו להיות בי סקסואל מאושר"? וזו הגישה שאני מאמין בה - עזוב עקרונות, עזוב מדע ותתייחס לבנאדם שמולך ולסיפור שלו.

ואני שואל ואומר:

וואללה... לא מתאימה לנו השאלה אז נשנה אותה? אריק שרון היה מדהים בזה... נשאל שאלה לא נוחה, היה עונה "זו לא השאלה, השאלה צריכה להיות )&F)F*)C?***

ככה מתמודדים עם אופציה לתשובות לא נוחות? משנים את השאלה?

אתה כתבת :
"הבנאדם הזה בי סקסואל. איך אני עוזר לו להיות בי סקסואל מאושר"?

ואני שואל:

וואללה? בא נראה איך עוזרים לאנורקסית להיות מאושרת? לבולימית? לטראנס?לסכיזופרן? כאילו "נעשה את הסימפטומים "נעימים" לחולה ולסביבה ולא נתמודד עם מקור הבעיה?

אתה כתבת :

אתן שוב דוגמה להט"בית. למה לקהילה יש קוי סיוע?

ואני שואל:

למה באמת? למי אין קווי סיוע לגברים על סף התאבדות (פי 7 מהממוצע בגיליי 27 עד 45) למה אין קווי סיוע לגברים מוכים? לגברים נפגעי פגיעה מינית?

כי ה"עזרה ללהט"ב" היא עצמה סימפטום, סימפטום למחלה הכולל שמנסה להרוס את החברה המערבית כולה.

ואני ממש, אבל ממש לא מסוגל להבין כיצד אתה, לכאורה, מקבל מהאדון שלך מכות, השפלות, ובכל זאת לא נפגע רגשית, הרי אין ויכוח (אני מקווה) שהאיבר המיני האמיתי של כולנו הוא המוח ושאברי המין הם "השליח" בלבד", הרי כל אקט מיני שאינו לצורך רבייה הוא צורך שמתחיל במוח\בנפש

אז אם זה לא רגשי מה זה כן עושה לך?

ArchAngel​(שולטת) • 18 ביוני 2019

בייגל, לא רק שאני מסכימה איתך שהסדרה שטיסל היא מעולה, אני גם מסכימה עם מה שכתבת כרגע, לפחות עם הכוונה שנסית להעביר.
וזה לא ששינית את דעתי לפתע, אני דיי נסיתי להבהיר בדיוק את מה שאתה מדבר עליו- כן יש אנשים שבדס"מ פוגע בהם, כן יש אנשים אנשים שבדס"מ גורם להם לנזק נפשי.
הנה, תראה את זה מוזכר לא פעם בטקסטים שכתבתי לאורך השרשור:



אנחנו בדיוק באותה דעה בעניין הזה! שנינו רואים את הסיכון שטמון בבדס"מ, שנינו מבינים שלא עבור כולם בדס"מ הוא מקור הנאה בריא.
הדבר היחיד שאני יוצאת נגדו (ואני מאמינה שגם עמיתי לדיון- דרקן וג'יימס) אלו הכללות ופסקנות בנוגע לאנשים שאנחנו לא באמת מכירים את החוויה שלהם.
הטענה שלי היא בעצם שבדס"מ כשל עצמו הוא כלי. ולא, זה לא אומר שמבחינתי הוא כלי טהור- הוא כלי שצריך להיות מאוד שקולים איתו.
אם תרצה, אפשר להקביל אותו לעיסוק בכור גרעיני- התנהלות נכונה בו ויש לך אנרגיה לכל העיר, התנהלות לא נכונה וחסרת שיקול דעת ויש לך אסון חמור ביותר ברמת צ'רנוביל.
ואכן בדס"מ יהיה מחורבן, מסוכן, נוראי וכל טיעון אחר שהעלת לגביו, אם מתעסקים בו אנשים עם כוונות זדון או חוסר מודעות לעצמם, אבל הוא יהיה בסדר אם האנשים שעוסקים בו הם עם חוסן נפשי ויכולת להציב גבולות פנימיים מתוך מודעות לעצמם.
אני רואה שאתה מסכים איתי בעניין הזה ומכיר בכך שיש אנשים בעלי חוסן נפשי שעוסקים בבדס"מ כשאתה כותב לדרקן שהוא כזה ולא ממהר לפסוק עליו שהוא זקוק לטיפול.

אז אם כך, למה להכליל באופן גורף שבדס"מ הוא פתולוגי עבור כל תושבי האתר?
יש הבדל בין לכתוב משהו כמו "היי, לאור מה שתיארת, אני חושב שבדס"מ יכול לפגוע בך בגלל ש...." שזה פשוט מעולה ורלוונטי למקרה הספציפי שאותו אדם תיאר, לעומת כשאתה כותב "בדס"מ זה מחורבן, לא כולם רואים את זה, מי שלא רואה את זה רוצה להישאר נקי וטוב בעיניי עצמו" שזה פשוט מתנשא, רומס ולא בהכרח משקף את מה שאותם אנשים באמת חושבים וחווים. גם אם אתה מתכוון למשהו אחר כשאתה כותב את השורות האלו, ככה זה מתפרש.
כי יש אנשים שלא תופסים את הבדס"מ כמחורבן כי הוא באמת ובתמים לא מחורבן אצלם, ולא כי הם לא מודעים לעצמם, ואז במקום להתעסק בנושא החשוב שאתה מנסה לעלות זה מסתכם באיזו התגוננות הדדית של שני הצדדים.

אני רוצה גם להגיד לך משהו מעבר (וזאת גם הסיבה האמיתית שאני מתעקשת להתווכח איתך כאן): אנשים שהם באמת חולניים עם הבבדס"מ שלהם, אלו שהכי צריכים לשמוע את המילים שלך, לא יקשיבו לך כך.
מעולם לא שמעתי מישהו שמטיחים בו שהוא חולני ואמר "אה וואלה, אני אלך לטיפול". דווקא במקרים כאלו חשוב מאוד לתת לאותו אדם תחושה שאתה מבין אותו ומזדהה איתו, גם אם בפנים אתה חושב שמה שהוא עושה זאת שטות גמורה שפוגעת בו.
בדיוק כפי שהמוקדנים של ער"ן (מוקד של עזרה ראשונה נפשית) לא מתחילים לצעוק על הפונים שהם מטורפים כשהם מתארים בפניהם איך הם מתכוונים להתאבד בעוד כמה רגעים, כי הם יודעים שזה לא ישנה את דעתו של האדם אלא אפילו ידחוף אותו לבצע את זה, אז ככה גם צריך לנהוג במקרה של בדס"מיים שמגיעים לבדס"מ ממקום חולני.
אני אומרת לך את זה בתור מי שעזרה להוביל אנשים רבים מהכלוב לטיפול (כולל את העקשנים שבהם שהתעקשו שהבדס"מ שלהם הוא הכי בריא בעולם כשהוא ממש לא): הדרך לגרום להם לקלוט מה הם עושים, היא לרכוש את אמונם. ואתה בחיים לא תרכוש את אמונם כשאתה מתחיל מלנתח אותם פסיכולוגית בפומבי ולפסוק שהם חולים בפני כל גולשי האתר. זה מכניס אותם למגננה, זה גורם להם להרגיש רע עם עצמם. ואתה יודע מה האנשים האלו עושים כשהם מרגישים רע עם עצמם? הם פונים לבדס"מ ומשתמשים בו להרס עצמי או של הזולת.
אתה תרכוש את אמונם רק אם תניח לרגע את הניתוחים הפסיכולוגיים והקביעות הנחרצות (אפילו אם הן הכי נכונות בסיטואציה הזו) ופשוט תקשיב, תביע אמפתיה, תראה הזדהות, ורק אז, כשהם ירגישו שאתה רוצה בטובתם ולא רק לחנך אותם, אז הם יקבלו את המילים שלך ולא יראו בכך התנשאות ומתקפה עליהם.
זאת הדרך שבה אתה באמת תעזור לאחרים להיות מודעים לעצמם, ואני רואה כמה זה חשוב לך ואני מאוד מעריכה את הכוונה הטובה שלך.

פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה?

ברייה​(שולטת){לא!!!מחפשת} • 18 ביוני 2019

ובסוף הסתבר שהוויכוח נסוב סביב פוליטיקלי קורקט, סביב סמנטיקה, ניסוח וכוונותיהם של המשוררים. כלומר, אילו בייגל היה אומר שבדסמ טומן בחובו סיכון עבור אנשים מסויימים, אבל עבור אחרים לא בהכרח (וארכאנג׳ל... וגומר), הרי שכולם היו מאושרים.

צריך לזכור שבדסמ הוא לא יישות נעלבת, אלא ביטוי וכמו כל ביטוי הוא יכול להיות ריק או עמוק, מסוכן או בטוח, פוגעני או מרומם, מרסק או משלים. כמו גם צריך לזכור שלמרות הייצוג הקהילתי והחוקים שחלים על המשתתפים, בדסמ אינו פעילות קולקטיבית, ושכל אחד מאתנו בורא את תכניו בהתאם לצרכיו וחווה אותו דרך המנסרה האישית.

אחרי כל הנאמר, לדעתי האישית, אסור להתעלם משאלות מוסריות שפעילות זו מעוררת. כלומר, אם בדסמ הוא ביטוי וכמו כל ביטוי הוא יכול להיות גם מסוכן, האם המסוכנות שלו מצריכה תשומת לב מיוחדת, תשומת לב שלמשל לא ניתן לנסיעה ברכב, לחצייה של רחוב סואן, ולכל סיטואציה יומיומית אחרת, שהמודעות לסכנותיה מושרשת בנו כמעט מהיום בו בקענו לאוויר עולם. הרי תמיד יהיה המשוגע הזה שיקפוץ מתחת למשאית דוהרת או המטורף שיטוס במהירות 240 קמש ויסכן את עצמו ואת שאר הנהגים בכביש. אז זהו, שבדסמ כנראה נבדל מהסכנות אליהן אנחנו ״רגילים״, גם כי הכבישים בהם דוהרים משתתפיו חסרים את השלטים, את המצלמה הנסתרת ואת השוטר במדים (וטוב שכך), אך בעיקר כי בדסמ עוסק בהעברה של שליטה וכוח ולא אחת מערב חוסר אונים.

ולכן האמירה: ״תראה אותי, בייגל, הבדסמ עושה לי רק טוב״, זאת לא אמירה רצינית, כי אמירה כזאת מאפיינת אדם ולא את הבדסמ. טיבו של הבדסמ לא נקבע לפי איך שמעידים עליו אלה שעוסקים בו, אלא לפי הפוטנציאל שטמון בו ולפי הכוח והאפשרות שלו להיות גם טוב וגם לא טוב, גם מסוכן וגם בטוח (... וגומר), כמו כל ביטוי אחר.

opiate​(שולט) • 18 ביוני 2019

comparing sexuality to other unrelated things is silly.

its not pottery, karate, or anorexia

also, asking if a given sexuality is legitimate is extremely destructive historically with no benefit.

--

share your personal stories of success and failure instead of this trash

הוא​(שולט) • 18 ביוני 2019

לא בטוח לגבי לעדן אבל נותן סוג של מסגרת (FRAMEWORK)
לאו דוקא "קירות" או הגבלות זה עדיין פראי חייתי קדמוני פרימיטיבי (PRIMAL)
והתחרעות זה ניסוח של מי שיש לו דעה קדומה על בסדמ או חדש.
מעדיף ריקוד משותף שעונה על צורך.
ממליץ יותר לחוות בפועל ולהתנסות מאשר לכתוב על זה ולהגדיר.

Bagel • 18 ביוני 2019

שמע, קודם כל אני לא מנתח אותך אלא את האישיות הספציפית אותה אתה מציג פה ואת הדברים שאותה אישיות מספרת שהיא עושה. מבחינתי יש סיכוי שאתה בעל אישיות חסונה שמסוגלת להכיל את השפלות והכאב ולהשאר ממורכז, יכול להיות שאני טועה אבל זה מה שאני מניח מהדברים שלך והטיעונים שלך. יש גם אנשים שבשבילם השפלות וכאב זה שום-כלום, יש כאלו שבכלל בדסמ בשבילם זה אזיקים עם קצת פרווה עליהם, או ג׳ינס שחור וקצת שריטות. אין לי מושג מה הסיפור שלך תכלס אבל אני מגיב לאישיות הכלובית שלך פה, אם אתה מרגיש שאני מנתח אותך אז אני מצטער, זו לא הכוונה.

אני מתנגד להשוואה עם מהפכת הלהטב משום שאין שום ערכים נפשיים שנויים במחלוקת עובדה שמישהו חד מיני. מלבד העניין הרליגיוזי-תרבותי-חברתי אין שום בעייתיות ערכית. ברגע שהחברה מקבלת התנהגות כזאת היא מיד הופכת נורמטיבית. אין קונפליקט בבן אנוש אחד שאוהב בן אנוש אחר, אין פה סכינים, אין סכנה, אין משחקים גבוליים, אין משחקים באש. לפחות לא במובן הוונילי של החד-מיניות. בדסמ אמנם גם סובל מיחסי ציבור רעים ויושב מחוץ לנורמה החברתית וכו״ אבל גם אם תסיר את הסנקציה החברתית ולאף אחד לא יהיה אכפת שאתה אוהב קשירות מכות ועוד, אז עדיין יש בעיה בעיני. או פוטנציאל לבעיה.

הבדסמ הוא אכסניה לסוג התנהגות אנושי ספציפי שמבחינתי הוא בעל פוטנציאל להיות גבולי. אני מדבר על מזוכיזם. המזוכיסט הפתולוגי מזיק לעצמו בלי שום עידון או תווך או גבול. המזוכיסט המיני מתכתב עם המזוכיזם ה״רע״ ולוקח ממנו אלמנטים מסויימים ושם נמצאת סכנה לטעמי. כמובן שלא אצל כולם אבל יש פה התעסקות עם אש, אולי אפילו עם אקדח טעון. אצל חלק מהאנשים יש גם בדיקת גבולות, ואני לא מדבר על מקרים קיצוניים, אני מדבר על המיינסטרים. הצורך המזוכיסטי לקבל ריגושים מזוכיסטיים לעיתים שולח את המזוכיסט למסעות מסוכנים בעולם ולתוך עצמו. הבדסמ הוא קרקע פוריה לבעיות ומצוקות של האדם עם עצמו וסביבתו. אצל חלק מהאנשים.

האם הגישה שלי מבריחה אנשים? גורמת להם להרגיש סוטים ומגעילים ובעלי בעיות נפשיות רק בגלל שהם אוהבים קצת בדסמ? אני מאוד מקווה שלא, זאת לא הכוונה שלי. אני שמח שיש יותר פתיחות ושיש מקומות שאפשר לכתוב בהם ולגשש בהם בבטחה. אבל מרוב פתיחות וקבלה נהיתה אידאולוגיה שמבחינתי עושה קצת white wash למשהו שאינו לגמרי לבן או טהור בהכרח. אני בעד קהילה מחבקת ותומכת ושמי שזאת המיניות שלו לא ירגיש בודד ודפוק ואומלל - אני יודע שאפשר להרגיש ככה די בקלות בעולמנו השיפוטי והאכזר. מבחינתי חיבוק צריך להיות גם מלווה במילות אזהרה אחרת הוא לא באמת חיבוק אוהב.

אני לא חושב שאני תמיד צודק או שהאמת והנסיון חיים שלי הם משהו בעל איזה תוקף אוניברסלי מוחלט, אולי באמת לקחתי על עצמי את תפקיד המזהיר קצת ברצינות מדי, מילים גדולות, הכללות גורפות. אני מסכים. צריך להיות איזון טוב בין עידוד וחיבוק לבין אזהרה, נא להשתמש באחריות.