סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עזבת

↑ ↓
lihi
לפני 17 שנים • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 14:29

עזבת

lihi • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 14:29
שקועה,לא שמעתי אותך עוזב
תוהה האם אני עדיין כאן
לקחת לי את הכל,הגוף הנשמה והלב
אף אחד אחר לא ירפא וגם לא הזמן

עת לשנות את סדר הדברים
לחיות בלעדיך ועדיין לרצות לברוח
למחוק את העבר ואת הרגעים
איך אשרוד אם לא אתחבא ולא תישא אותי הרוח

החברים שלי מתקשרים
להוציא אותי ממגעך,מהשוט והד קולך,לפנות מקום אולי למישהו חדש
ולדעת,שאני לא מסוגלת ושהם לא יכולים
SubFlower​(נשלטת){Mr. SL}
לפני 17 שנים • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 15:09
SubFlower​(נשלטת){Mr. SL} • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 15:09
אל תברחי, למדי לחיות עם זה. עם הזמן תמקמי הכל במקום הנכון, במקום ממנו יבוא רק טוב. נכון שהריקנות זרה וקשה, אך גם היא תתמלא עם הזמן.
ורק את מסוגלת לעשות זאת ולא אף אחד אחר.

חיבוקי
DomDomina​(שולט)
לפני 17 שנים • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 18:08
DomDomina​(שולט) • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 18:08
ליהי,יש לי סיפור בשבילך

על רגעים של צער ועל רגעים של אושר
---------------------------------------------------------------------------------------------------
עם היוולדו של האדם הפקיד בידיו האלוהים שתי קופסאות מרובעות אפורות ופשוטות מראה.

שאל האדם את האלוהים לשם מה שתי הקופסאות?
אמר אלוהים לאדם: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק, כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה".

"ומה אשים בקופסא השניה?"
שאל האדם. את כל רגעי הכאב והצער " אמר לו האלוהים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בקופסא את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".
"ואיך אדע להבחין בין הקופסאות?" שאל האדם.
"שתיהן אפורות ופשוטות".
"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו האלוהים.

החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת, ובשניה הכניס את רגעי הכאב והצער. במהלך השנים החלה קופסת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה. אך קופסת הצער לא השתנתה מעולם, צבעה נותר אפור רגיל ומשעמם.

הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם. כשהגיע לשערי שמים התבקש האדם להציג בפני האלוהים את קופסאותיו. הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו והוא יכול היה לשאת אותה אל לפני כיסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוהים. גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.

פתח אלוהים את קופסת האושר והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים והודה לאלוהים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.

הגיע רגע פתיחת קופסת הצער. התכווץ האדם במקומו, הוא לא רצה שאלוהים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"פתח את הקופסא" הורה לו האלוהים.
פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול.
"אני מצטער " אמר האדם לאלוהים. "כנראה פגמתי בקופסא במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך".
חייך האלוהים אל האדם. "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה - עם החור".
האדם לא הבין. "קופסא עם חור? לשם מה?"
אמר האלוהים. "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר ולא רציתי שתאגור את רגעי הצער, נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יכלו רגעי הצער לצאת ולהעלם מחייך. לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו השנית".
"אם כך לשם מה בכלל נתת לי את הקופסא?" שאל האדם.
"אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות", אמר האלוהים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור בכל פרט ופרט של הכאב - לכן קופסא האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב".

אכן - זה מה שראוי לאדם לעשות - לזכור את הרגעים הטובים של החיים, ולשכוח את הרעים - אין טעם להתמקד בכאב - הוא מכביד ומגביל, בעוד האושר והשמחה מצעידים את האדם קדימה ומקלים עליו את החיים.
Lian​(שולט)
לפני 17 שנים • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 21:42
Lian​(שולט) • חמישי, 19 ביוני 2003, בשעה 21:42
יופי של סיפור