בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

נר חמישי

G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004

נר חמישי

G-O-L-D​(שולט) • 12 בדצמ׳ 2004
"גולדי", אני שומע קול במעומם, "גולדי, אני צריך את העזרה שלך", ממשיך אותו הקול.
"מי זה?" אני לוחש בבהלה.
"אני, יהודה", עולה הקול מהחשכה.
"יהודה?"
"כן, יהודה, יהודה".
"לא מכיר שום יהודה", אני משיב וקולט שאני מדבר אל עצמי.
"אתה מכיר אותי אולי כיהודה ממכבי?"
"יהודה ממכבי? מאיזה שער?"
"שער?" תוהה אותו הקול.
"כן, באיזה שער אתה יושב באליהו?"
"אליהו? הוא כאן?"
"מי?"
"אליהו, אמרת אליהו לא?" תוהה אותו הקול.
"כן, שער ביד אליהו".
"מה זה יד אליהו?"
"מי אתה?" אני מתרומם לישיבה על מיטתי.
"אני, יהודה, יהודה ממכבי".
"לא מכיר", אני מנער את ראשי ומתחיל לחוש בעצבנות מסויימת לעובדה שקול מלחשש בראשי.
"אני יהודה המכביסט נו, מה ת'רוצה להגיד שלא שמעת עלי מעולם? איזה מן יהודי אתה?"
"יהודי? מה הקשר?"
"המרד? פח השמן? רינג אה בל?"
"מה?" אני מעוות את פני בפליאה ותוהה לעצמי אם הכתיבה בכלוב למשך שמונת ימי החנוכה לא מתחילה להשפיע עלי.
"נו, כסיל ובור דעת, אני יהודה המכבי, מנהיג המרד, אני צריך את העזרה שלך..."
"מה ת'צריך?" אני ממלמל ופחד עולה בי לעובדה שאני מנהל שיחה עם עצמי.
"אני צריך את העזרה שלך, ראבק, איך אני מדליק כאן אור? אין עלי אבני צור".
"אבני צור? מדליק אור?" אני אומר בהיסוס.
"כן, המערה הזו חשוכה".
"מערה?" אני אומר ומדליק את האור בחדר לגלות גבר שרירי ומזוקן מביט בי ועיניו פרוצות לנס שזה עתה התרחש.
"אור!" הוא צועק לי נרגש ויורד על ברכיו ומתחיל למלמל וראשו לעבר התקרה.
"מי אתה?" אני אומר ומתקפל לפינת החדר כסאבית שזה עתה זעקה את הסייף וורד שלה מול כסיל אכזר המתחזה לשליט.
"אני יהודה המכבי, אני צריך עזרה, אני צריך את העזרה שלך גולדי".
"שלי?"
"כן, שלך".
"למה?"
"ככה, זה מה שאמרו לי".
"מי?"
"אתה יודע... שם..." הוא מסמן בגבותיו מעלה.
"שם?" אני אומר ונושא את ראשי.
"כן", הוא אומר בטון מלא יראה, "שם".
"מה הם רוצים?"
"הם רוצים שתכתוב".
"לכתוב?"
"כן".
"מה?"
"תכתוב על החג הזה גולדי, תזכיר לאנשים את זה שפעם, פעם, הם האמינו בניסים, בכדי שמן. תכתוב על זה שפעם אנשים היו מתרגשים מדמי חנוכה, פעם אנשים היו מחייכים אל מול חנוכיה דולקת, פעם אנשים היו מתמלאים עונג מלנגוס בסופגניה, מלבוא לבית חבר להדלקת נרות, מלהזמין חברים, מלהאמין שפעם, אני וכל החברים שלי נלחמנו עם כל מה שהיה בנו, בכדי לתחזק את מנורת בית המקדש. תכתוב גולדי, זה הכול, תכתוב".
"אתה על אמת? כי אתה מלחיץ אותי פצצות", אני לוחש ברעד.
"למה?"
"לא יודע, וחוץ מזה, למה דווקא אני? הרי יש תותחים שיכולים לכתוב אחלה של דברים".
"אני באמת לא יודע, אולי בגלל שהתותחים האלה איבדו את ההבנה שלכתוב סתם, מבלי לקבל שכר, פרט אולי לידיעה שיש מישהו שנהנה מזה, זה הדבר האמיתי".
"ראבק, יהודה, אתה בכלל קורא את התגובות שאני מקבל?"
"אני לא יודע מי אתה בכלל, אני רק התבקשתי לבוא לפה ולבקש ממך לכתוב", הוא אומר בייאוש ומתיישב לצדי על המיטה. "תגיד", הוא ממלמל ונאנח, "יש לך אש? אני מת למנת טבק".
"מנת טבק?" אני מחייך.
"כן", הוא אומר ומציג לי סיגריה שנראית כמו סיגר שגלגל אותו עיוור.
"כן, יש לי אש", אני אומר וקם מהמיטה ומגיש לו מצת.
"מה זה? אני צריך אבני צור".
"לא אתה לא, הנה..." אני אומר ומצית לו להבה במצת.
"אל רב בשמיים", מחייך יהודה הלום, "אש ביד אדם..."
"זיפו", אני מושך בכתפי.
"זיפו?" הוא מביט בי בפליאה.
"כן, זיפו".
"זיפו..." הוא מהמהם ומחזיק את המצת בידיו.
"טוב, אז מה", אני זורק בחשש.
"מה?" הוא מביט בי ושוב מחזיר את מבטו למצת.
"לא יודע, אמרו לך על מה אני צריך לכתוב?"
"לא, רק אמרו שמכיוון שיש בך סוג של אוטיזם ואמונה טיפשית בטוב, אתה לעיתים כותב כמו ילד מפגר שמציייר ציור עם מלא צבעים שגורם לכל מיני אנשים לעצור רגע מהלך תפישתם ולהשתומם למראה חיות הצבע. אתה יודע איך זה, לפעמים מרוב שרגילים לשחור ואפור ועידון, שוכחים שהצבעים הכי חזקים הם למעשה מה שאהבנו פעם..."
"אוטיסט אתה קורא לי?" אני מחייך.
"אני לא קורא כולם, ככה אמרו לי".
"אוטיסט..." אני מהמהם.
"ככה אמרו".
"טוב", אני מגחך.
"אז על מה תכתוב, אתה יודע, זה חייב לצאת, אתה חייב לכתוב גולדי, חייב".
"מה כל כך חייב?"
"תראה זה אסון מה שקורה לכם".
"אסון?"
"כן פשוט ככה, אסון".
"למה?" אני מתיישב לצדו ומרכין את ראשי.
"כי פעם, פעם לא הכול היה נגיש. תראה, תראה איך נלחמנו על שמן. שמן, אתה קולט מה זה? היום? היום אתם הולכים וקונים כמה שמן שאתם רוצים. אתה בכלל יודע איך עושים שמן? אם אני אגיד לך לעשות שמן ואתן לך את המצרכים תצליח? לא! היום הכול מהיר אצלכם, הנה תראה, אש. אתה יודע כמה קשה הייתי עובד על אש פעם? אש... אתה בכלל מודע מהי אש עבורי? זה המקור, הגרעין להכול. אש. אתה מצית ומכבה אותה מבלי לחשוב. הכול הפך להיות עבורכם רגעי. הנה בא חג החנוכה ואתם עוד בעודו מתקיים חושבים על פורים. לאן אתם ממהרים? מה יש לכם? פעם בכדי להעביר הודעות היינו מדליקים מדורות..."
"זה לא אתה", אני קוטע אותו, "זה מה שמו נו..."
"בר כוכבא?"
"כן".
"ומה, בעידן שלי היו פלאפונים? נהיר דעת שכמותך! גם אני בכדי להעביר הודעות הייתי שולח רצים או מעלה מדורות. היום, שיחת טלפון וזהו, הבן אדם איתך. אתה קולט? אתה חושב על זה? אתה יודע משהו, אני משקיף עליכם מלמעלה, אני רואה הכול. אתה יודע שפעם, כשלא היו לכם הפלאפונים, הייתם צריכים לקבוע עם מישהו לפגישה. ברגע שקבעתם איתו זהו, זה נגמר, אין לבטל, אתם חייבים להגיע. היום? אין שעה, אין זמנים, אין לקבוע שום דבר, הכול נגיש משתנה ומתוזמן מרגע לרגע. אתה בדרך, אתה מאחר, אתה מתקשר. אני בכלל לא רוצה לדבר על איך אתם מתנהגים עם אהבה..."
"גם אני לא", אני מושך בכתפיי מהורהר.
"אבל אני אגיד לך בכל זאת", הוא מחייך ומצית את גליל הטבק שבין אצבעותיו אחרי שכמעט ועיכל את הנפט שבמצת.
"לא חשבתי שלא תגיד..." אני מחייך אליו ויודע שאני בטח אקבל הרצאה על אהבה בימי קדם.
"פעם, אהבה היתה מושג עם כוח. עם אמת. היום אתם מחפשים ריגושים. נגיש מהיר. פעם החודשים הראשונים היו רק להכרה אל מתחת לפני השטח. היום אתם לא מצליחים לעבור את גירוד פני השטח. הריגוש עובר, אתם עוזבים ועוברים לבאה או לבא. אתם שוכחים שהריגוש האמיתי היא התקופה שבאה הרבה אחרי הריגושים המהירים. הרבה אחרי שמודעים שעברה תקופה. אבל אתם, בגלל כל ההקלות שאתם עושים לעצמכם, אתם לא חיים. אתם חיים בפחד. עובד זה טוב. לא עובד זה נשבר ואין מה לתקן. אין מה להשקיע. זרוק את המנורה, הכד אין בו שמן, נמצא אל אחר, אל שלא צריך שיעבדו בשבילו כל כך קשה".
"אל שלא צריך עבודה..." אני מהנהן.
"כן, בדיוק".
"אני מבין".
"אתה יודע כמה קשה לעבוד את האל שלנו? הא? שמונה ימים הולכים ברגל אתה חושב? הא? אבל מה, אתה, אתה וכל בני דורך, אתם אנשי עבודה? אתם אנשים שאם זה לא עובד זה לא צריך לקרות. הא? נכון? מה שצריך לקרות קורה, אינטואיציות, כל מיני שטויות ורגבי כסילים אתם ממציאים לעצמכם רק בכדי שלא תצטרכו להלחם, להשיג, לעבוד, להניע את עצמכם, להאמין".
"להאמין..." אני מהמהם.
"כן, להאמין, תראה, תראה איזה עצוב כל מה שקורה כאן..."
"למה עצוב?"
"כי שכחת".
"שכחתי?"
"כן".
"את מה?"
"את זה שפעם, פעם חנוכה היה הכול בשבילך. אתה היית מחכה לו בקוצר רוח. אתה היית סופר ימים וכשהוא היה בא לא היית יכול לישון בלילה מהתרגשות ערב לפני יומו מהמחשבות על בית סבך ועל הלביבות של סבתא והסופגניות, על דמי החנוכה ועל הישיבה אל מול השולחן המואר באור החנוכיה. היום מה? היום תשלח הודעה לאיזה חבר אם בא לו כוס קפה בבית קפה שאולי איזו חנוכיה עשויה מעשה גויים תאיר שם אור מנר מעשה פלישתים".
"המממ", אני מהנהן.
"טוב אני צריך לזוז", הוא אומר לפתע, "ואיך אומרים גולדי", הוא מסדר את חצאיתו, מגרבץ, תוקע נוד ומחייך אלי, "שמור על עצמך, ויברך אותך השם".
"כן..." אני מהנהן ומנסה להחזיק את האוויר בראותי.
"מה יש לך? למה אתה מדבר ככה?" הוא מביט בי בפליאה.
"כי... פחחח", אני פולט את האוויר וסותם את אפי, "ראבק, איזה נוד דפקת! מה זה, מה מאכילים אותך שם?"
"מאכילים?" הוא צוחק, "תעשה לי טובה, זה נוד בן מאות שנים, תגיד תודה שלא נשבר לי התחת והתפורר לך כאן על כל המיטה".
"תודה באמת", אני מעקם את פרצופי.
"טוב, יהודי, שלום לך, ועשה את מצוות אלוהייך, כתוב!"
"אני אכתוב, אני אכתוב", אני מהנהן בהסכמה כשלפתע הוא נעלם. אני ישבתי שם על המיטה לכמה רגעים, אחר כך קמתי, התיישבתי אל מול המחשב וניסיתי להוציא כמה מילים. מצת הזיפו שלי היה על השולחן. הצתתי אותו והנחתי לו לעמוד שם עם להבה המדיפה מריח הנוזל שבו.
"נגישות...", חשבתי לעצמי והבטתי בלהבה, "נגישות". כמה שהכול נגיש ומובן מאליו בימינו. מים, לחם, אש, אהבה. זיפו, להבת אש מודרנית. נר נגיש. מנורה.
הבטתי בה, בלהבה הזו עד שהדלק במצת עוכל.
נר חמישי.
TooT​(נשלטת){פטרוניוס}
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004
TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 12 בדצמ׳ 2004
התענגתי על כל מילה .
עזרת לי לזכור ששום דבר אינו מובן מאליו ,
לא האש ,
לא השמן,
לא האהבה ,
לא הדברים שניתנים בחינם וללא תמורה ,
ולא המסר שבסיפור הזה .
תודה גולדי icon_chickkiss.gif
בשקט​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004

בגללך גולד

בשקט​(נשלטת) • 12 בדצמ׳ 2004
אני סופרת ערבי חנוכה ונרות של חג
בגללך ובזכותך...
תודה, זהב פרוויים, על שעוצר את ריצת החולין שהשתלטה ועושה לחשוב קצת.
אשה לבדה
לפני 19 שנים • 13 בדצמ׳ 2004
אשה לבדה • 13 בדצמ׳ 2004
כמה יפה. צחקתי ונהנתי - כל כך נכון וחי ואמיתי
תודה ליהודה מכבי שהזכיר לך להזכיר לנו ..... icon_rolleyes.gif
ענתית
לפני 14 שנים • 15 בדצמ׳ 2009

.......

ענתית • 15 בדצמ׳ 2009
.....................