הנוף בסוואנה שלי

כוף לך בלוגי אלי,
הרכיני ראשך שפה,
התמסרו לי מילים ואותיות,
אתם שלי כולכם,
נכנעים לרצונותי,
מתייצבים לגחמותי,
שלי אתם היום,
פה בשבילי,
ואני רוצה לגלף בכם סיפור.

סוער נורא, נחשולים גדולים ועצומים.
חרטום ספינתי, חותך אותם בגאון ועוצמה.
השידרה חורקת, מעידה על עוצמתה.
מעידה על עומקו של המסע.
המפרש הראשי במלוא שיטחו,
אוסף רוח מלוא החופן,
הבד נאנק, מעוצמת הסופה.

יודע כל ספן מתחיל,
שלא כך ייעשה ברוח שכזו,
אבל אני,
רותם את הספינה שלי,
את מפרשה, את שידרתה,
את מלחיה,
כף אותם לרצוני,
עושה בהם כאשר יחפוץ ליבי.

במהירות אני חפץ,
בהתמסרות שלך ספינתי,
ברוח שלכם מלחי,
בעוצמה שאתה יכול להכיל מפרשי.
בכם אני חפץ,
נכנעים ומתמסרים אלי,
מבלי גבול,
אל תצרו צעדי,
היו שם בשבילי, עבורי.
אני יודע כמה אתם יכולים,
מסוגלים עבורי,לתת,
ואני לוקח.

ואני בגשר, חשוף,
טיפות הגשם מלטפות את לחיי,
הרוח מעבירה אצבעות מרגשות בשערותי.
ידי הגרומות, עם כריותהן הרכות,
אוחזות בהגה בעוצמה,
מנווטות את הספינה אל תוך המשברים העצומים הללו,
בביטחה.

כל מי שעומד צופה,
מכיר כי לי הם כולם,
רואה כי שלום לנו,
מביט ויודע,
שנגיע בבטחה למחוז חפצי.

וההתמסרות הזו של עולמי אלי,
מבעירה בי אש עצומה,
כזו שמאכלת כל דבר,
אך אין היא מעכלת אותי,
ניזון אני ממנה,
שואב חום.

מלכות שלי,
הכנסתם זרועותיכן,
קרעתם את בית החזה שלי,
עקרתם ממנו את העוצמה,
מעמוק עמוק בפנים,
היא היתה שם תמיד,
מוגנת, תמימה, לא סכנה.
שיחררתן אותה לחופשי,
והיא עתה אוחזת בכן בעוצמה,
ואותי מטלטלת,
ואתכן מרעידה, מרגשת.
מובילה אתכן אלי,
מתמסרות לרצונותי,
עושה בכן כבשלי, ורב מכך.

כל כך רב, ועצום,
וכל כך נשגב ומרגש,
מותח אותי לשיאים חדשים מדי יום.
מוציא ממני את שלא ידעתי שישנו כלל,
משיל את נשל הנחש,
עומד ניצב גאה, בעורי הצעיר.

וכל זה ייעלם בין רגע,
בלעדיכן.
אתן מזינות את האש הזו,
אתן מקור העוצמה,
תודה לכן, שושנות שלי,
תודה על מה שאתן עושות ממני,
ואני לכשעצמי, עומד נפעם,
ממה שפיסלתם ממני,
באמנות כזו רבה.