נפתח שירשור באלפוני שמצטט משפטים מהבלוג שלי, על התמסרות. האמת ככה כמעט הקלקתי בעכבר לענות שם לשאלה, מהי התמסרות, אבל האצבע שלי התרוממה חזרה. אין לי כל כך חשק לפורומים הללו.
בכל מקרה, אני חושב שזה שווה התייחסות, השאלה שהועלתה, ואני עונה כאן.
בעיני, יש הבדל עצום, ממש תהומי, בין זוגיות וונילית ואהבה שכזו, לאקטים של התמסרות ואהבה בבדסם.
בבדסם, סאבית, לא חושבת על עצמה בכלל. היא נותנת לדום שלה לחשוב עליה. היא סומכת עליו שידאג לה. היא.... מקדישה את כל תשומת ליבה שהדום שלה יהיה מאושר. שיסופק לו כל מחסורו. היא קשובה אליו, מתוך האהבה שלה, מתוך ההתמסרות. היא קוראת את גחמותיו, והיא יודעת לעשות את זה. היא רואה, ממש. ואני רק מרים את עיני, היא מתבוננת, רואה לי לתוך הנשמה, יושבת בשקט בצד, וממהרת למלא את גחמותי.
הקשב הזה, המבט הנענה לגחמותי הזה, האהבה העצומה הזו, שאינה תלוייה בכלל במה זה, שאני רוצה, מרגשת אותי עד כלות. אין לה גבולות שמה, היא שם, יושבת. נותנת לי להרגע אם זה מה שאני צריך, אחרי יום עבודה קשה. נותנת לי ספייס, לשיחת הכרות עם סאבית, אם זה מה שבא לי. היא רק אוהבת להיות שם לידי. למלא את צרכי. ויהיו אשר יהיו.
היא יושבת לידי באוטו, או בבלוג שלי, או שלה. או במסיבה בכלל. וכל מה שאני רוצה, מבלי לומר בכלל, וגם לעיתים עם לומר, היא פשוט ממלאת. היא שם בשבילי, רק בשבילי. היא בכלל לא חושבת על עצמה. רק עלי. ואם מישהו לידי, אומר משהו, היא קשובה מאד. ואם יש במשהו הזה, משהו, שלו טיפה מוריד מכבודי, בעיניה, היא יוצאת כלביאה משחרת לטרף, ותוקפת מבלי רחמים.
גם במיטה, גם בסשנים, היא שם, בשבילי. היא תעשה עבורי כל מה שיעלה בדעתי, בלי גבולות. בשבילי. היא שם בשבילי. בלי לחשוב בכלל על הגחמה שלה לגמור, או להנות בסשן בכלל. היא שם למטרה אחת בלבד, לרצות אותי.
ואני, כשרואה כזה דבר מולי, כל מה שעובר לי בראש, זה לעשות אותה מאושרת. לתת לה את כל הנשמה שלי. רק לעשות לה טוב. זה כל כך מרגש אותי, שאני עומד נפעם, מעריץ, את ההתמסרות הנעלית הזו. אני עומד שם, כשומר הגביע הקדוש, וכל מה שאני רוצה, זה שיהיה לה טוב. מה אפשר לעשות יותר מזה בכלל, עבורי ? איזה מקום נשגב זה, ההתמסרות הזו ?
יש לי דחף עז, כל הזמן, ללטף אותה, לחבק אותה, לזיין אותה, לסשן אותה. לעשות כל מה שהיא צריכה. לתת לה את כל מחסורה, לגונן עליה. כי מה כבר אפשר לעשות יותר מזה בכלל, בכדי להיות יותר מזה, שיגיע לו את כל העולם ומלואו.
זה המקום הכי נשגב בעולם שיש, ההתמסרות הזו, כשהיא כזו. זה מפיל אצלי את כל חומות ההגנה שלי, {ויש לי, והרבה}, כמו מגדל קלפים. מי יכול בכלל לעמוד מול דבר נשגב שכזה ?
ללכת ולנסות להשוות את זה לאהבה וונילית, להתמסרות וונילית, זה לא נכון בכלל. זה מהסיפור על האיש הירוק פה. זה משהו אחר לגמרי. זה קודש הקודשים של הבדסם, זה ארון הקודש של הרגשות. זה בגדר עמוד אש עצום ורב, שעולה עד לשמים.
קדוש קדוש קדוש, מלא כל הארץ כבודו.
לפני 18 שנים. 7 בנובמבר 2006 בשעה 19:46
